מאמר ״בשעה שהקדימו״ תשל״ה #2 ערב חג השבועות - הרב יעקב גולדשמיד

מאמר ״בשעה שהקדימו״ תשל״ה #2 ערב חג השבועות - הרב יעקב גולדשמיד נעשה ונשמע — גילוי היחידה שבנפש ועניין הקדמת נעשה לנשמע תקציר שיעור זה עוסק בביאור עמוק של סעיף ה' במאמר, הסוקר את מהות קדימת "נעשה" ל"נשמע" כגילוי בחינת היחידה שבנפש. נבחנות הנקודות המרכזיות: מהו "הרז" שנתגלה לבני ישראל, מהי בחינת "מי" המגלה רז זה, וכיצד מובן מכל זה עניין המשכת האנוכי — כוח העצמות — דווקא על ידי אמירת נעשה ונשמע בחמישה בסיון. הנקודה המרכזית היציאה ממצרים — שהיא מציאות שנוצרה ונגזרה על ידי הקדוש ברוך הוא עצמו — אינה יכולה להתפעל אלא מכוח העצמות (כח העצמות), הנרמז בתיבת "אנוכי". מקביל לכך, כדי שיחול גילוי האנוכי בנפש האדם, עליו לגלות את היחידה שבנפש — בחינה שאין לה תפיסה בשכל כלל, ונקראת "רז". גילוי יחידה זו מתממש דווקא על ידי קדימת "נעשה" ל"נשמע", שפירושה ביטול לבעל הרצון עצמו ולא לרצונותיו בלבד — ועל ידי כך מוריד האדם את בחינת היחידה לכוחות הגלויים, עד לפועל ממש. עיקרי השיעור כח העצמות ביציאת מצרים — לברוא שמים וארץ די בדיבור הקדוש ברוך הוא, אך להוציא את ישראל ממצרים — שהיא עצמה בריאה וגזירה אלוקית — נדרש כוח העצמות הנקרא "אנוכי אשר הוצאתיך מארץ מצרים". כמו כן, המשכת האנוכי בנפש האדם מחייבת גילוי עצם הנפש — היחידה. היחידה שבנפש כ"רז" — בחינת היחידה נקראת "רז" לפי שאין לה תפיסה בשכל: אפילו הדרגה הגבוהה ביותר של השכל אינה יכולה לתפוס אותה. היחידה מתבטאת במסירות נפש ללא חשבון ולא מתוך היגיון — לא היגיון שבגבול ולא היגיון שלמעלה מגבול. מי גילה רז זה לבני — בחינת "מי" — "מי גילה רז זה לבני" היא גם שאלה וגם תשובה: בחינת "מי" (הרמוזה בפסוק "מי יתן והיה לבבם זה") היא הדרגה הפנימית שבנפש המגלה את היחידה. על ידי גילוי בחינת "מי" שבנפש — אמרו ישראל נעשה ונשמע (ליקוטי תורה, במדבר, שער נ'). ההבדל בין "נשמע" ל"נעשה" — "נשמע" הוא ביטול לכל רצון ורצון בפני עצמו (ביטול הפרטים): אני שומע, מבין ומקיים. "נעשה" לעומת זאת הוא ביטול לבעל הרצון עצמו — מסירה מוחלטת לעצמות האדון ללא שייכות לתוכן הרצונות כלל. קדימת נעשה לנשמע מורה שהביטול העמוק מוליד אחר כך גם קיום הרצונות בפרטיהם. מתן תורה התחיל בחמישה בסיון — הרבי מביא בשם ה"צמח צדק" שנתינת התורה החלה כבר ביום חמישה בסיון, שאז הכריזו ישראל נעשה ונשמע. ראיה לכך מהגמרא: "אסיו בהר סיני" — קרבן התמיד התחיל מן הקורבן שהקריבו ישראל בחמישה בסיון, ועל פי הרמב"ם קרבן זה נמנה כבר על מצוות התורה שניתנה, מה שמוכיח שגדר נתינת המצוות החל כבר אז.