חסידות מבוארת - עבודת התפילה - ״אהבה ושמחה באלוקות״ #6 - הרב יוסף יצחק הבלין

חסידות מבוארת - עבודת התפילה - ״אהבה ושמחה באלוקות״ #6 - הרב יוסף יצחק הבלין תקציר: "אל עולם" — אחדות הבורא כתוכן הפנימי של התפילה הנקודה המרכזית כל קיום העולמות אינו נמשך מעצמותו ומהותו יתברך אלא בדרך הארה בלבד — כאור המתפשט מן השמש, שאינו נוגע כלל בעצם המאור — ולפיכך בריאת העולמות אינה פועלת שום שינוי חס ושלום בקדוש ברוך הוא, כמאמר "אני הוי' לא שניתי". מתוך כך מתבארת אמיתת האחדות: לגבי ידיעתו יתברך אין העולמות תופסים מקום כלל ונחשבים כדבר שאינו במציאות, ותחושת ה"יש" של הנבראים אינה אלא מצד ההעלם וההסתר של שם אלוקים. הפנמת הכרה זו — "אל עולם" ולא "אל העולם" — היא תוכן עבודת התפילה, שכל פרטיה מכוונים לעורר בלב אהבת ה' עד שלא תישאר תשוקה לשום עניין זולתו. עיקרי השיעור משל האור לעומת השפע — חכמי האמת כינו את התפשטות החיות האלוקית בשם אור והארה ולא בשם שפע, שכן "שפע" (כמשל המים) נמשך ממקום למקום מעצם המקור, ואילו האור אינו ממהות המאור — וכך החיות האלוקית אינה מעצמותו יתברך (סמוך לתחילת ההמשך; בתמליל צוין "בטור ב'"). ריבוי המשלים לחיזוק הנקודה — הובאו כמה משלים המשלימים זה את זה: האור מן השמש, כוח הצומח שבקרקע, ולהמחשה עדינה יותר משל מחשבות האדם הנמשכות מן הנפש בלא לגרוע ממנה מאומה, ואף משל המראה שאין בה ממשות אלא השתקפות בלבד. ביטול השינוי בבורא — כמו שריבוי המחשבות אינו מבזבז את כוח הנפש ואינו משנה אותה, כך קיום כל העולמות אינו גורם שינוי בעצמותו יתברך; ובניגוד לנברא מוגבל שנפשו "מונחת" ומתפעלת בעת פעולתו, אצלו יתברך ההוויה והקיום הם בבחינת הארה גרידא שאינה נוגעת בו. עומק עניין האחדות — התוכן הפנימי של "אחד" אינו רק שלילת מציאות אחרת אלא שהקדוש ברוך הוא "יחיד ומיוחד" כקודם הבריאה ממש, כלשון "אתה הוא עד שלא נברא העולם, אתה הוא משנברא העולם" — שדיוק ה"אתה" מלמד שלא נשתנה דבר (על יסוד הרמב"ם בהלכות יסודי התורה ולשון התניא). התפילה כהחדרת ההכרה — בעקבות אברהם אבינו ש"קרא בשם ה' אל עולם" (ודרשו: אל של כל העולם, שהעולם אינו נפרד מאלוקות), פתיחת התפילה בקריאת שמו יתברך עניינה להחדיר במוח ובלב את אחדותו, ומן המוח מתפשט הדבר אל הלב לעורר אהבה, עד שכל רצון האדם יהיה לה' לבדו — וזהו הסובב והולך בכל התפילה כולה.