כולל תפארת לוי יצחק - יום ד׳ י״ח סיון תשפ״ו - הרב שמואל רבינוביץ

חלק א' — חומש: פרשת שלח (גזירת המרגלים) ━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━ שורש הגזירה בחטא העגל — מבואר ברש"י (במדבר יד) כי גזירת ארבעים שנה "כבר עלתה במחשבה" מאז חטא העגל, ושעל כן ניתן כוח למרגלים לבוא בתעוזה כזו נגד משה רבנו; אילולא חטא העגל לא היה מתאפשר חטא כזה. "יום לשנה" והארכת הימים — הארבעים יום של תיור הארץ נקבעו "יום לשנה"; הקב"ה האריך ימי דור המדבר כדי שלא ימות אחד מהם פחות מבן שישים (שבחינת שישים הוא כרת). נקודת היהדות אצל המעפילים — לפי האדמו"ר הזקן, "וישכימו בבוקר ויעלו אל ראש ההר" נובע מנקודה פנימית בכל יהודי שאינה יכולה להיכבות; כשאדם רואה ש"כלו כל הקיצים", מתעוררת בו נקודת התשובה לשוב אל הקב"ה. הגזירה אינה ניתנת לביטול — משה רבנו מודיעם "אל תעלו כי אין ה' בקרבכם", שכן הגזירה כבר נגזרה; אך מיד אחריה אומר הקב"ה "כי תבואו אל הארץ" — להרגיעם שאף עם הגזירה, הבנים והנכדים יבואו אל הארץ. ━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━ חלק ב' — גמרא: ט"ו באב ויום הכיפורים (תענית ל ע"ב) ━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━ היתר השבטים לבוא זה בזה — מדרשת "זה הדבר אשר ציווה ה' לבנות צלפחד", ואיסור העברת נחלה משבט לשבט שהותר לאחר חלוקת הארץ; שמחת ההיתר היא לאחר זמן של איסור. היתר שבט בנימין לבוא בקהל — מדרשת "איש ממנו לא יתן בתו לבנימין לאשה" (שופטים כא) — "ממנו ולא מבנינו" — שהאיסור היה רק על אותו הדור. "יום שכלו בו מתי מדבר" — שעד שכלו מתי מדבר לא היה הדיבור עם משה ביחוד, ומשכלו חזר הדיבור ביחוד וחיבה ("וידבר ה' אליי"); לפני כן היה הדיבור בחיזיון לילה ולא באספקלריא המאירה. ביטול הפרוסדיות שהושיב ירבעם — שהושיב שומרים (מחסומים) על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל, ושהושע בן אלה ביטל אותם. קבורת הרוגי ביתר וברכת "הטוב והמטיב" — לאחר שגופות הרוגי ביתר לא הסריחו שנים רבות (כמו "גדר בכרם", על פי תוספות), תיקנו ביבנה את ברכת "הטוב והמטיב" בברכת המזון: "הטוב" שלא הסריחו, "והמטיב" שניתנו לקבורה. ━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━ חלק ג' — שולחן ערוך: הוצאת בהמה בשבת (שו"ע הרב סימן שה) ━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━ מטולטלת ועקוד ורגול (סעיפים טז–יז) — דין ה"מטולטלת" שתחת זנב הגמל; דין עקוד (קשירת יד עם רגל) ורגול (כפיפת רגל אחת) — שאין יוצאים בהם מחשש שייפול וייטלטל, אלא אם קשור היטב בשני מקומות (זנב וחטוטרת). איסור קשירת גמלים זה בזה (סעיף יח) — אסור לקשור גמלים זה בזה ולמושכם, מפני מראית עין — "שנראה כאילו מוליכם לשוק למכור"; אך מותר לאחוז בידו חבלים של כמה בהמות יחד. דיני שאר בהמות — נדונו הלוחות שעל צוואר החמור, האייל בעגלה קטנה, העזים, התרנגולים בחוטים, והפרה — מתי האביזר הוא לשמירת גופה (מותר) ומתי אינו לצורך (אסור, כעין "שור קונה וחמור נשאר חמור"). המוציא בהמה במשיכה בחבל (סעיף יט) — שלא יצא ראש החבל מתחת ידו טפח (שדומה כנושא חבל), ושיהיה החבל שבין ידו לבהמה גבוה מן הארץ טפח או יותר (שייראה שאוחז אפסר הבהמה ולא חבל אחר); ולמעשה יש להחמיר שלא יצא אפילו טפח אחד. ━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━ חלק ד' — דרך מצוותיך: התורה כחכמתו, פנים ואחוריים ━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━ התורה כפנימיות רצונו — כל עניין חכמת התורה הוא ההתחכמות בהמשכת אור אין סוף; כל מצווה ממשיכה אור מיוחד לעולם, וחכמת ההלכה היא הידיעה "איך ומה" תהיה ההמשכה ותמונת הכלי לפי מזג האור (חסד על ידי סוכה, מלכות על ידי אתרוג). מצוות עשה ולא תעשה — מצוות עשה ממשיכות אורות בכלים; מצוות לא תעשה עניינן הפרדת הרע, שלא תומשך שפע אלוקות למקום שאינו ראוי. ובהתאפקות האדם מן האסור הוא מקבל כוח מלמעלה. פנימיות וחיצוניות הכתר — מבואר שיש פנימיות הכתר (עתיק, בחינת התענוג) וחיצוניות הכתר (אריך), שניהם בכתר; "התקיומין" הוא פנימיות אריך — חפץ ורצון פנימי בהמשכה והשפעה שהוא יתברך מתענג ממנה. ישראל מצד פנים — ישראל נקראים "ארץ חפץ" שבהם נשלם חפצו יתברך; הם מקבלים בבחינת פנים ("יאר ה' פניו") — באור מצומצם המתלבש בכלים, כל אחד לפי מידת הכלי שלו. החיצונים מצד אחוריים ("עורף דאריך אנפין") — בחינת פרעה ("לי יאורי ואני עשיתני") מקבלת שפע עצום אך מבחינת אחוריים, מאור הסובב שלא נמשך עבורם בעצם אלא בדרך אגב — כמשל המלך שעושה סעודה לאנשים מכובדים, והחיצונים מקבלים מן ה"עצמות ושיריים" שאין המלך מקפיד עליהם.