לקוטי תורה מאמר "וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני" #5 - הרב יצחק מאיר וייס

שְׁנֵי הָרְצוֹנוֹת, נוֹדָע בַּשִּׁעוּרִים, וְעֲבוֹדַת הַלְוִיִּם — בֵּאוּר פְּנִימִי לַמַּאֲמָר מאמר "וידבר ה' אל משה במדבר סיני" — ליקוטי תורה | שיעור ה' | ביאור הדברים תקציר שיעור זה עוסק בחלק הביאור של המאמר (דף א' עמוד א'–ד'), ומהווה סיכום מעמיק של יסודות המאמר כולו. נבחנות שלוש נקודות מרכזיות: שתי בחינות הרצון (עליון ותחתון), עניין "נודע בשעורים" כגילוי אלוקי המצטמצם לפי כלי המקבל, ותפקיד שלושת משפחות הלויים בהרמת "סוכת דוד הנופלת" — הכנסת אור אלוקי בכלים והגבהתו חזרה. נקודה מרכזית יסוד המאמר הוא שיש שני בחינות רצון בנפש: רצון תחתון — הנמשך מן ההשגה השכלית, כאשר לאחר ההתבוננות נוצרת הסכמה נפשית ומכוונות פנימית כלפי הקדוש ברוך הוא; ורצון עליון — שורשי ועצמי, שהוא למעלה ממציאות השכל. לימוד התורה הוא הגשר המחבר בין השורש (יחידה — מקום הרצון העליון) לבין הכוחות המלובשים בגוף, שכן בדברי התורה הגשמיים שרויה עצמותו של הקדוש ברוך הוא ממש. עבודת הלויים — גרשון, מררי וקהת — באה לתקן את הקריסה שנוצרת כאשר האור האלוקי יורד ומתלבש בכלים ואינו מאיר בפנימיות. עיקרי השיעור שתי בחינות הרצון — תחתון ועליון (דף א' עמ' א') הרצון התחתון נולד מן הדעת: לאחר ההשגה השכלית נוצרת הסכמה פנימית — "כיוון נפשי" — שהיא כבר מעבר לשכל אך עדיין נגזרת ממנו; וככל שגדולה ההשגה, כך גדולה התשוקה. הרצון העליון, לעומתו, שורשו ביחידה שבנשמה — למעלה ממציאות השכל לגמרי. השכל שולט על הלב בשני אופנים: (א) לרסן ולשלוט בהתפשטות הלב; (ב) להעיר את הלב ולהפכו לכלי לאור ההשגה — ולפי עומק ההשגה כך עומק ההתלהבות. נודע בשעורים — גילוי אלוקי בגבול (דף א' עמ' ד') "בעלה דמטרוניתא נודע בשעורים" — הקדוש ברוך הוא מתגלה לכל אחד לפי שיעור כליו ("לפום מה דמשאר בליביה"). עצם העובדה שאדם יכול להרגיש גדלות הבורא — היא עצמה ראיה לצמצום: שכן גדולה שאינה ביחס אליך כלל לא ניתנת לתפיסה. ההתבוננות ב"יש מאין" — שכל המציאות ברויה יש מאין — מביאה לידי התפעלות גדולה ממש, מפני שזה הגילוי הכי קיצוני של האין-סוף בתוך גבול שלנו. חרוטים על הלוחות — הנתק ותיקונו שורש הנשמה (מקום הרצון העליון/יחידה) והכוחות המלובשים בגוף "חרוטים" יחד — שייכים זה לזה — אך אינם מחוברים בפועל ("רשומים מלאים חרוטים, אך לא מאיר שם"). לימוד התורה הוא שמחבר מחדש: שכן בלבושי התורה הגשמיים שרוי "עצמותו" ממש, ועל ידי הלימוד נוצר החיבור בין עצמותו לבין האדם למטה — "המורה שבו מחזיר למקור הטוב". עבודת הלויים — הגבהת "סוכת דוד הנופלת" האור האלוקי יורד ומתלבש בעולם ("סוכת דוד הנופלת — רגלי יורדות מות"). תפקיד הלויים להקימו מנפילתו בשלוש עבודות: בני גרשון — לגרש בגבורה את הכוחות השליליים החוצה; בני מררי — התמרמרות על הנפילה ועל השייכות לפסולת; בני קהת — אסיפת הניצוצות הפזורים והפיכתם לקדושה ("ולא יקשים" — מלשון השיפוי, הפיכת הדברים השליליים לקדושה). כנגד זאת, עבודת הקהתים (מצד הכהנים) היא ההמשכה מלמעלה למטה — כמים היורדים ממקום גבוה לנמוך. חיבור שתי התנועות — ירידה ועלייה יש כאן יחס בין שתי עבודות משלימות: הקהתים ממשיכים את האור האלוקי בתוך כלים (לבושים גשמיים של תורה); הלויים דואגים שהלבוש לא "יתפוס מקום" ולא יסתיר — ומגביהים את האור חזרה. ורק על ידי שניהם יחד מושגת ההמשכה השלמה: עצמותו בתוך הכלים, ובלי שהכלים יסתירו.