לקוטי תורה, פר' בהר, "והיה כי תבואו" #7 ואחרון - הרב יצחק מאיר וייס

1. סדר העבודה: תפילה ("אחותי") ותורה ("רעייתי") השיעור מבאר את שני השלבים בקשר בין יהודי לקדוש ברוך הוא: בחינת "אחותי" (תפילה): חיבור עצמי וקבוע, כמו קשר משפחתי שאינו ניתן לניתוק. זהו שלב של מסירות נפש שבו האדם מעורר את ההתקשרות הטבעית שלו לאלקות. בחינת "רעייתי" (תורה): דרגה גבוהה יותר של חיבור שנקרא "פרנסה". כאן התורה הופכת למזון רוחני שמתאחד עם הנפש לגמרי. 2. עניין הזריעה בתורה כדי שהתורה תפעל את פעולתה, יש צורך בזריעה: כמו שגרעין חייב להתבטל בארץ כדי לצמוח, כך לימוד התורה צריך להיות מתוך ביטול. התפילה היא ההקדמה לזריעה: היא "חורשת" את הלב ומאפשרת ליהודי לראות בתוך ההלכות הגשמיות את "דבר ה'" ולא רק חוכמה אנושית. 3. "כי תבואו אל הארץ ושבתה הארץ" הרב מדייק בלשון הפסוק: מדוע השביתה מוזכרת מיד עם הביאה לארץ? ביאה לארץ: מסמלת את ירידת הנשמה לגוף ולעולם הזה. ושבתה הארץ: הכוונה היא לביטול כוחות הנפש ("אריס בטולס" מספר דצניעותא). מיד עם כניסתו לעשייה בעולם, על היהודי להיות במצב של ביטול לה'. ישנו הבדל בין "שבתה הארץ" (סור מרע – ביטול חיצוני) לבין "שבת לה'" (עשה טוב – ביטול עמוק יותר בתוך העשייה החיובית). 4. ההבדל בין משנה לגמרא (לחם ויין) המשנה נמשלה ללחם – יסוד הקיום וההלכה הפסוקה. הגמרא נמשלה ליין – עניינה בירור ההלכה מתוך קושיות ותירוצים ("הווא אמינא" ו"מסקנה"). היין "משמח אלקים ואנשים" כי דרך פלפול הגמרא, היהודי "מפשיט" את ההלכה מהלבושים הגשמיים שלה ומתענג על האור האלוקי שמתגלה בבירור השכל. 5. עבודת הכרם בנפש הפסוק "שש שנים תזמור כרמך" מתפרש גם כעבודה פנימית: זמירה: כריתת ה"קוצים" (מידות רעות, תאוות וגאווה) המפריעים לנשמה לצמוח. על ידי הסרת השלילה בתהליך הלימוד והעבודה העצמית, מגיעים לדרגת "יין המשמח", שבה האדם חש תענוג אלוקי גלוי.