חסידות מבוארת - עבודת התפילה - ״אהבה ושמחה באלוקות״ #5 - הרב יוסף יצחק הבלין

חסידות מבוארת - עבודת התפילה - ״אהבה ושמחה באלוקות״ #5 - הרב יוסף יצחק הבלין ההפרש שבין אור לשפע — יסוד ההתבוננות באחדות ה' נעמיק בשיעור זה בביאור שני אופני ההמשכה ממקור — דרך שפע ודרך אור — ובנפקא מינה שביניהם לענין התהוות העולמות. ונבחן כמה פרטים ודקויות באופן עבודת ה' זו, שיסודה בהתבוננות שקודם התפילה באחדותו יתברך. הנקודה המרכזית יסוד ההתבוננות שקודם התפילה הוא בהכרה שכל מציאות הנבראים אינה אלא הארה וזיו בלבד ממנו יתברך, ולא ממהותו ועצמותו כלל. ועל כן דייק אברהם אבינו לקרוא "א-ל עולם" ולא "א-ל העולם" (סוטה י, א), להורות שהעולם עצמו אינו אלא אלוקות — הארה מן הקדוש ברוך הוא, שכן "בדבר ה' שמים נעשו" (תהלים לג, ו), ודבר ה' הוא הוא הכח והחיות המלובש בכל נברא ומהווהו תמיד. ומתוך כך מתבררת נקודת החידוש: אף לאחר שנבראו העולמות אינם תופסים מקום כלל לפניו יתברך, שהרי כל מציאותם אינה אלא זיו והארה חיצונית בלבד. עיקרי השיעור שני אופני השפעה (עמ' 26): בהמשכת שפע נמשך ממהות המשפיע ממש — כמערה מים מכלי לכלי, וכרב המוסר סברה שכלית לתלמידו, שאף שאינו מגלה לו כל העומק, מכל מקום מוסר לו חלק מאותה סברה עצמה כפי שהיא בשכלו. ואילו בהמשכת אור אין נמשך שום חלק ממהות המקור, אלא הארה חיצונית בלבד. משלי האור (עמ' 26): זיו השמש המתפשט מן השמש, שאין בו כלום מעצם חומר כדור השמש; ודמות האדם הנראית במראה (שפיגל), שאין בה ממהותו ועצמותו של האדם מאומה. כללו של דבר — בהמשכת שפע יש ממהות הנמשך ממש, ובהמשכת אור אין אלא זיו בלבד. הנפקא מינה שבדבר (עמ' 26–27): מטעם זה גופא, השפע לאחר השפעתו עומד בפני עצמו כדבר נפרד ממקורו — התלמיד שקלט את הסברה שוב אינו צריך לרבו כדי שתתקיים במוחו. ואילו האור, דווקא משום שאינו ממהות המקור, דבוק במקורו תמיד ותלוי בו בעצם קיומו, ובהפסק כלשהו מתבטלת מציאותו לגמרי — כדמות שבמראה הבטלה מאליה בהסתלק האדם. שלושת העניינים בהתהוות (עמ' 27): עצמותו ומהותו יתברך; החיות האלוקית הנמשכת ממנו באופן של אור בלבד; והנבראים שכל מציאותם וקיומם אינם אלא מהארה זו. משל הכח הצומח (עמ' 29): צמיחת האילנות והפירות אינה מכח הגרעין לבד, שהרי אין ערך ודמיון בין הגרעין לפרי הצומח ממנו, ואף בתבואה — מגרעין אחד צומחים מאות גרעינים, וטעם הפרי ומראהו אינם בגרעין כלל. אלא היא כבריאת יש מאין מן הכח הצומח שהטביע הקדוש ברוך הוא בארץ, שהוא כח אלוקי שביכולתו לברוא יש מאין. שינוי המהות (עמ' 29 והערה 33): הכח הצומח כח רוחני הוא, והפרי גשמי בעל טעם גשמי, ואין שני הפכים אלה יכולים להיות דבר אחד — ועל כרחך שאין המתפשט ממנו אלא הארה בלבד. ולשון הצמח צדק (ביאורי התורה) "שנשאב ונתגשם" — אין הכוונה שההארה הרוחנית עצמה נעשית גשמית, אלא שיורדת ממדרגתה עד שתוכל להתהוות ממנה מציאות גשמית. ומכאן שההשפעה שאין בה כלום מן המקור היא היא המאפשרת התהוות שלא בערך.