לקוטי תורה "בהעלתך את הנרות" #3 מאמר ב׳ - הרב יצחק מאיר וייס

לקוטי תורה "בהעלתך את הנרות" #3 מאמר ב׳ - הרב יצחק מאיר וייס "היד ה' תקצר" — המשכת בחינת החכמה בבחינת הבשר תקציר שיעור זה עוסק בעומק תשובת הקדוש ברוך הוא למשה רבינו על שאלת "מאין לי בשר", תוך ביאור הניגוד המהותי שבין בחינת החכמה — שכולה ביטול — לבין בחינת הבשר — שמצד גבורתו נותן מקום ליש. מתבאר כי שאלת משה רבינו אינה טכנית גרידא, אלא שאלה רוחנית: כיצד יוכל הוא, שכל עניינו ביטול מוחלט, להמשיך לתלמידיו — דור המדבר שאף הם ב"תכלית הביטול" — מאכל שמצד עצמו הוא בחינת יש וגבורה. בתשובת "היד ה' תקצר" (אות ג' במאמר) מתגלה כי דוקא מפאת רוממות החכמה, בכוחה לרדת ולהתגלות במקומות שבהין ניכר היש, על פי העיקרון של "המגביה לשבת לכן המשפיל לראות". עניין זה מתגשם הלכה למעשה בשלו השמן — שבשרו הגשמי ממחיש את המשכת השמן (חכמה) לתוך הבשר (גבורה) — ואחר כך בנרות המנורה, שם מתגלית אותה התכללות של חסד וגבורה. הנקודה המרכזית שאלת "מאין לי בשר" מבטאת את עומק הניגוד בין בחינת החכמה לבין בחינת הבשר: חכמה היא ביטול מוחלט ואינה יכולה מצד עצמה "לרדת" ולהתלבש בדרגות שבהן מורגש היש. תשובת הקב"ה "היד ה' תקצר" מגלה כי ל"יד ה'" — לחכמה — יש ארוּך, כלומר כוח ירידה והתפשטות עד למטה מטה, שאינה סתירה לרוממותה אלא תוצאה ממנה. ממחשת זאת ההקבלה בין השמן הנמשך בבשר הסלו לבין השמן הנמשך בפתילת המנורה: בשני המקומות מתגלית ההמתקה של הגבורות על ידי ההתכללות עם החסד והחכמה, כך שגם בבחינת היש של הבשר נמשך ביטול עליון. עיקרי השיעור שאלת "מאין לי בשר" — שאלה רוחנית ולא טכנית (שורות 35–88): משה רבינו שואל מצד שני פנים: מצד מדרגתו שלו — שהיא בחינת ביטול דחכמה, ואצלו בחינת הבשר אינה שייכת כלל — ומצד תלמידיו, שהם "רגלי משה" ודרגתם תכלית הביטול, ועל כן מאכל שהוא בבחינת יש וגבורה אינו ראוי להיות מזון ומחיה אלוקית עבורם. "היד ה' תקצר" — ארוּך החכמה (שורות 115–175, אות ג' במאמר): הקדוש ברוך הוא עונה: אמנם אתה צודק שחכמה מצד עצמה היא "בין הרוך" ואינה יכולה לרדת לבחינת הבשר, אך יד ה' ארוכה היא, ובכוחה להתלבש ולהסגל אף למטה מטה, עד לבחינת יש ובשר. ה"ארוּך" של חכמה — על דרך "אורך" שבבינה — פירושו כוח ירידתה וגילויה בתחתונים. דוגמאות להמשכת גילוי עליון בתחתונים (שורות 183–284): המאמר מביא כמה אסמכתאות לעיקרון זה: (א) "המגביה לשבת לכן המשפיל לראות בשמים ובארץ" — דוקא הרוממות היא המאפשרת את הירידה; (ב) "ויגדל ה' במצרים" — גדולת ה' פעלה בארץ טמאה ביותר; (ג) "לבי ובשרי ירננו" — הביטול מגיע ללב הגשמי דוקא על ידי הכרת העצמות; (ד) "ההרים רקדו" — אף ההרים הגבנונים זכו לגילוי אלוקות בים. עניין השלו — שמן (חכמה) הנמשך בבשר (גבורה) (שורות 305–384, עמ' ס"ב בלקוטי תורה): השלו — שבשרו היה שמן כל כך עד שהשומן חדר בל"ג הלחמות — מבטא את יסוד המאמר: השמן הגשמי, שמצד שורשו בחכמה עליונה, נמשך בבשר הסלו שנמשך מפני הנשר שבמרכבה (שעניינו גבורה). בכך ממתק החסד דחכמה את הגבורות, עד שגם בבחינת יש של הבשר מאיר ביטול דחכמה. נרות המנורה — ביטוי נוסף לאותה התכללות (שורות 422–506, לקראת אות ד' במאמר): בנרות המנורה מתגלה אותה הקבלה: השמן (חכמה/חסד) הנמשך בפתילה (גבורה/יש) גורם שגם האור הבוער על הפתילה יהיה בביטול. כשם שבשר הסלו היה בעצם יש אך נמשך בו שמן, כן הפתילה בעצמה היא בחינת יש, אך על ידי השמן נמשך בה הביטול — וזהו עניין "נר מצוה ותורה אור" ביחס להמתקת הגבורות.