הרב יצחק יעקב רוזנשיין בסיום מסכת סוטה בימי תשעת הימים על פי תקנת הרבי - אור ל-ז׳ מנחם אב תשפ״ה

*ענווה אמיתית לעומת הצהרה עצמית על ענווה* *סיכום השיעור* בשיעור זה נבחן את המתח שבין ענווה אמיתית לבין האפשרות להכריז על מידה זו בפומבי, ונעמיק בהבנת דברי חז"ל בסוגיית "דאי כענו" בסוף מסכת סוטה. השיעור מתמקד בקושיא היסודית שמעוררת הגמרא - כיצד יכלו רב יוסף ורב נחמן להכריז על עצמם שהם עניווים, דבר הנראה כסתירה מהותית לעצם מושג הענווה. *הנקודה המרכזית:* הענווה האמיתית אינה חוסר מודעות לכוחות האדם ולמעמדו, אלא הכרה עמוקה שכל מה שקיבל מהקב"ה היה יכול לשמש בידי אחרים באופן מושלם יותר. כמו משה רבינו שנקרא "עניו מכל האדם" למרות גדלותו העצומה, כך גם חכמי הגמרא הביעו ענווה אמיתית דרך הבנתם שמעמדם ויכולותיהם הם מתנת חסד אלוקית שאחרים היו יכולים לממש טוב יותר. זוהי המשמעות האמיתית של "דאי כענו" - לא הכחשת היכולות, אלא הכרה בחסד האלוקי שבהן. *עיקרי השיעור* • *הקושיא המרכזית:* איך יכלו רב יוסף ורב נחמן להכריז "דאי כענו" (אנו עניווים) כשהכרזה כזו נראית כהיפך מענווה אמיתית • *פירוש הענווה במשה רבינו:* למרות שהיה גדול הדור וקיבל את התורה, נקרא "עניו מכל האדם" משום שהאמין שאחרים היו יכולים לעשות בכוחותיו טוב יותר • *תירוצים שונים לקושיא:* האם כוונתם של החכמים היתה לאדם אחר ששמו "אנו", או שמא התכוונו לענווה אמיתית כמו במשה רבינו • *פירוש רש"י והקושיא עליו:* רש"י מפרש שהכוונה שבני דורם מכבדים אותם, אך הרב מעיר על קושיות בפירוש זה • *העיקרון החסידי:* חכם אמיתי יכול לדבר על מידותיו כאשר מטרתו להועיל לתלמידיו, אך עליו להיזהר שלא להפוך לגאוותן בעצם ההכרזה