לקוטי תורה "מי מנה עפר יעקב", פר' בלק, #1 - הרב יצחק מאיר וייס

לקוטי תורה "מי מנה עפר יעקב", פר' בלק, #1 - הרב יצחק מאיר וייס "ומספר את רובע ישראל" — ארבע הבחינות שבנשמות ישראל וסוד מחשבה דיבור ומעשה בשיעור זה נעמיק בביאור הפסוק "מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל" כפי שמתבאר בלקוטי תורה לפרשת בלק (דף סז ע"א), ונבחן את ארבע הבחינות הנרמזות ב"רובע ישראל" כנגד "בראתיו יצרתיו אף עשיתיו". נעיין בדקויות שבין בחינת המחשבה לבחינת הדיבור בעבודת ה' ובסדר ההשתלשלות, ובטעם שבריאת העולם נקראת בלשון "דיבור" דווקא. תקציר השיעור עוסק במאמר "מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל" (לקו"ת בלק, סז ע"א). לאחר הקדמה על ריבוי מקורות חז"ל שמביא הצמח צדק על הפסוק, מתמקד אדמו"ר הזקן בלשון "רובע ישראל" ובארבע הבחינות שבנשמות ישראל כנגד "בראתיו יצרתיו אף עשיתיו". המאמר מעמיק במושגי "יש מאין", "חומר היולי" ובשלב המעבר מן ההעדר אל המציאות, ומבאר את שתי התכונות שבכוח הדיבור — גילוי לזולת והתחלקות — לעומת אחדות המחשבה עם מקורה. כן נידונים טעם קריאת הבריאה בלשון "דיבור", ההבחנה בין "מאמר" ל"דיבור", וזיקת ירידת הנשמות למטה לעניין מחשבה ודיבור. הנקודה המרכזית יסוד המאמר הוא בירור ארבע הבחינות שבנשמות ישראל — מחשבה, דיבור ומעשה, ובחינה רביעית שלמעלה מהן — כנגד "בראתיו יצרתיו אף עשיתיו". עיקר העיון הוא בהבדל שבין דרך המשכת החיות בבחינת הדיבור לבין דרכה בבחינת המחשבה: הדיבור עניינו גילוי לזולת בדרך התחלקות והגבלה לפי כלי המקבל, ובו נרגשת מציאות הנברא בפני עצמו; ואילו המחשבה היא בחינת המשכה שבה הנברא בטל ומאוחד עם מקורו ("עלמין סתימין"). מתוך כך מתבארת אף משמעות בריאת העולם ב"דיבור" דווקא — כשלב שבו האור האלוקי יורד להתלבש בכלים מוגבלים ומחולקים. עיקרי השיעור פתיחת המאמר ב"מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל" (במדבר כג, י), והבאת הצמח צדק ריבוי מקורות חז"ל הדורשים פסוק זה. אדמו"ר הזקן מתמקד בלשון "רובע" — אם מלשון "רבע" (חלק רביעי) או מלשון "ארבע" (ארבעה דגלים, כפירוש רש"י). ביאור ארבע הבחינות שבישראל כנגד "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" (ישעיהו מג, ז): בראתיו = מחשבה (בריאה, יש מאין), יצרתיו = דיבור (בחינת הצורה), עשיתיו = מעשה (יש נפרד בפני עצמו), ובחינה רביעית הנרמזת ב"אף" — דרגה שלמעלה מן השלוש, אליה מגיעים דווקא על ידי בחינת העשיה. העמקה במושג "יש מאין" וב"חומר היולי" (כלשון הרמב"ם והפילוסופים): הבריאה היא שלב המעבר מן ההעדר אל "אפשרי המציאות", בטרם קיבל הדבר צורה והגדרה פרטית; החומר ההיולי פשוט, שווה בכל הבריאה וקרוב לבחינת "אין". טעם היות הבריאה נקראת "דיבור": למעלה מן הפשט (ש"אמר והיה" בלא טורח), מבארת החסידות שיש כאן משל ונמשל ממש — בכוח הדיבור שתי תכונות: גילוי לזולת (הוצאת הנעלם אל הגילוי), והתחלקות (כל אות במוצָאהּ, כנרמז ב"ברוח פיו כל צבאם", תהלים לג, ו), לעומת המחשבה שהיא "בסקירה אחת". ההבחנה שבין מקבל מבחינת דיבור למקבל מבחינת מחשבה: בדיבור החיות באה בהתחלקות ובהגבלה לפי כלי המקבל, והזולת מרגיש מציאות עצמו; ואילו במחשבה ("עלמין סתימין") המקבל בטל ומאוחד עם מקורו. כן עלתה ההבחנה בין "מאמר" (שיש בו התכללות) ל"דיבור" (שעניינו התחלקות), בהמשך למבואר במאמר הראשון דפרשת חוקת, ונידונה זיקת ירידת הנשמות (שנהנו מזיו השכינה טרם ירידתן) לעניין מחשבה ודיבור.