כולל תפארת לוי יצחק יום ד׳ ט״ז תמוז תשפ״ו - הרב שמואל רבינוביץ

א. חומש — פרשת פינחס: בנות צלופחד וראיית משה את הארץ בשיעור זה נעמיק בטענת בנות צלופחד ובגילוי דיני הירושה, ובלשון "עלה אל הר העברים וראה", ונבחן את ההבחנה החב"דית שבין בחינת ראייה לבחינת עבודה. תקציר: השיעור פותח בטענת בנות צלופחד "למה נגרע", ומברר שאין מושג של נחלה הנעלמת — שהתורה קובעת סדר יורשים מן הבת ולמטה ("איש כי ימות ובן אין לו... ונתתם את נחלתו לבתו"). הובהר שדקדוק טענתן היה שמא בהיותן בנות ותינשאנה לשבט אחר, תעבור נחלת אביהן לשבט זר, ועל כך באה תשובת הכתוב. מכאן עבר השיעור לציווי "עלה אל הר העברים וראה את הארץ", ולרצון משה להיכנס דווקא לקיים מצוות התלויות בארץ, ולעניין מינוי מנהיג "אשר יצא לפניהם". עיקרי השיעור: טענת בנות צלופחד לא היתה חתירה לשוויון בעלמא, אלא חשש מפני העברת הנחלה לשבט אחר בעקבות נישואיהן; ובכך נתגלו כל דיני הירושה. הכתוב מלמד שאין ירושה פוקעת — לעולם יש יורש, מן הבת אל האחים אל שאר הקרוב במשפחה. "עלה אל הר העברים וראה" — נתבאר שרצון משה היה כניסה מעשית לקיום המצוות התלויות בארץ, והושבה לו בחינת ראייה בלבד. בחינת חמה (משה, בלא שינוי) לעומת בחינת לבנה (יהושע וישראל, בחידוש מתמיד) — יסוד ההבדל שבין ראייה לעבודה. "יפקוד ה' אלקי הרוחות לכל בשר איש על העדה אשר יצא לפניהם" — כדברי רש"י: מנהיג היוצא בראש ונכנס בראש, כדרך משה במלחמת סיחון ועוג, יהושע ודוד, ובזכותו יוצאים ובאים. ב. גמרא — מסכת חגיגה (סביב דף ז'): "ואין נראין חצאין" והפטורים מן הראייה בשיעור זה נעיין בדין העלייה לרגל ובמצוות ראייה, ונבחן מדוע בעלי אומנות שריחה רע פטורים מן העלייה. תקציר: נלמד הכלל "אין נראין חצאין" — שאין העולים לרגל באים לעזרה בקבוצות־קבוצות אלא כולם יחד, ומן הלשון "כל זכורך" נדרש שמי שאין ביכולתו לעמוד בציבור פטור. מכאן ללימוד ברייתא (בשם "אחרים") שהמקמץ, המצרף נחושת והבורסקי — בעלי מלאכות שריחן רע — פטורים מן הראייה, לפי שאינם יכולים לעלות עם כלל הציבור. הובאה מוסר השכל שראוי ליחיד המצר לוותר על עלייתו מפני טובת הכלל, ולאחר מכן עברה הגמרא למשנת קרבנות החג. עיקרי השיעור: "ואין נראין חצאין" — העלייה לרגל בציבור מלא, ולא בחלוקה לקבוצות. הפטור מן הראייה למקמץ, מצרף נחושת ובורסקי — מפני שריחם מונע השתלבות בציבור. מעשה שמואל הקטן (ריח השום) — קם ויצא כדי לספוג את הבושה ולא לבייש את חברו. מחלוקת בית שמאי (מן החולין) ובית הלל (מן המעשר) בהבאת שלמי חגיגה ביום טוב הראשון של פסח. "ישראל יוצאין ידי חובתן בנדרים ונדבות ובמעשר בהמה, והכהנים בחטאות ואשמות ובבכור ובחזה ושוק, אבל לא בעופות ולא במנחות". ג. שולחן ערוך הרב — סימן שז: דיני שבת התלויים בדיבור בשיעור זה נבחן את גדר "ודבר דבר", ואת החילוק שבין דיבור על עצמו לבין אמירה לחברו, ובין דברי חול לדברי מצווה בשבת. תקציר: נלמדו סעיפים א'–ה' בסימן שז, שיסודם "ודבר דבר — שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול". אסור לומר "דבר פלוני אעשה למחר" בעניינים האסורים מדברי סופרים (שכירות, מקח וממכר), אף שאין באמירה זו תועלת מעשית בשבת. הובחן בין אמירה לחברו שיעשה — האסורה משום "ממצוא חפצך" מפני שהיא מולידה מעשה — לבין אמירה על עצמו, שאינה אסורה אלא משום "דבר דבר". כן נתבאר דין דברי מצווה, ריבוי שיחה, וההיתר לספר שמועות וחידושים המהנים. עיקרי השיעור: "ודבר דבר" — איסור לומר שיעשה מלאכה (האסורה מדברי סופרים) למחר, אף שאין באמירה תועלת בשבת. החילוק היסודי: אמירה לחברו אסורה משום "ממצוא חפצך", ואילו דיבור על עצמו אסור רק משום "דבר דבר". "חפצי שמים" הותר לדבר בשבת רק כשהדיבור עצמו נצרך לצורך המצווה, ולא כדיבור בעלמא. שמועות וחידושים המענגים — מותרים משום עונג שבת, אך לא בריבוי (משום מושב לצים), ולא לצורך הנאת אחרים בלבד. סעיפים ג'–ה': איסור לעכב נכרי בשבת בעבור חוב (אך מותר לרמוז לשופט בחול), איסור לעכב נכסי ראובן ביד שמעון, ואיסור לספר בשבת דברים המביאים לידי צער. ד. חסידות — דרך מצוותיך (עמ' קס"ב [162]): עניין הדעת; ובסופו שיחת הרבי בעניין הגאולה בשיעור זה נתבונן בהמשכת הדעת שממשיך משה לישראל, בביאור לשון הרמב"ם "הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה", ובהשתלשלות הדעת עד לדרגת הנברא. תקציר: המאמר עוסק בעניין הדעת שמשה רבנו ממשיך לעם ישראל. הובא לשון הרמב"ם שהקב"ה "הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה" — ונתבאר שאין זה נאמר בעצמותו יתברך שלמעלה מגדר מדע כלל, אלא בבחינת דעת דאצילות, ששם "איהו וחיוהי וגרמוהי חד" כלשון הזוהר. ידיעת הקב"ה את הנבראים היא על ידי ירידת הדעת בצמצום והתלבשות מאצילות לבריאה ליצירה לעשייה, עד שמגיעה גם למדרגת דעת מצומצמת של כל נברא — עד כדי דמיון מחשבת הסוס. בסיום נלמדה שיחת הרבי בעניין הגאולה. עיקרי השיעור: "הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה" (רמב"ם) — נאמר בבחינת דעת דאצילות ("איהו וחיוהי וגרמוהי חד"), לא בעצמות אין סוף; וצוינה קושיית המהר"ל על הרמב"ם. ידיעת הנבראים באה על ידי צמצום והתלבשות הדעת מאצילות ← בריאה ← יצירה ← עשייה, לפי כלי כל עולם. הדעת יורדת עד לדרגה המצומצמת ביותר, עד שאף הסוס יש לו "מחשבה" ודמיון כפי מדרגתו. משל המצייר שמים, ארץ ובני אדם: השגת האדם בהתחלקות והצטמצמות לכל פרט, לעומת עצמותו יתברך הפשוט בתכלית. שיחת הרבי (בסיום): דרגות בגלות — גלות עבד, איש פשוט, איש חשוב, ובנו יחידו של מלך; אצל בן המלך אף חיסרון קל (לעומת היותו סמוך על שולחן אביו) הוא הגלות העמוקה ביותר, ומטעם זה מדגישים "גאולה האמיתית והשלמה".