כולל תפארת לוי יצחק יום ב׳ כ״ט תמוז תשפ״ו - הרב שמואל רבינוביץ

כולל תפארת לוי יצחק יום ב׳ כ״ט תמוז תשפ״ו - הרב שמואל רבינוביץ חומש – פרשת דברים משה רבנו פותח בתוכחה: "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם". רש"י מבאר שהיו ישראל טרחנים – בעל דין הרואה את חברו נוצח בדין אומר "יש לי עדים להביא, יש לי ראיות" – ורוגנים, בעלי מחלוקת. הובאה המחשה בת ימינו: רופא ברכיים שסינן "טרחנים" מן המנותחים על פי שאלון מקדים העלה את שביעות הרצון מכ-60% לכ-90% – ללמדך שהטרחנות תלויה במידות האדם. משה ממנה שופטים ומצווה "לא תכירו פנים במשפט, כקטן כגדול תשמעון... כי המשפט לאלוקים הוא", ומחזק לקראת הכניסה לארץ: "ראה נתן ה' אלוקיך לפניך את הארץ... אל תירא ואל תחת". גמרא – חגיגה דף ט עמוד ב במשנה: "מעוות לא יוכל לתקון" – זה הבא על הערווה והוליד ממנה ממזר. הגמרא מקשה מן הברייתא: הבועל אשת איש ואסרהּ על בעלה "נטרד מן העולם" אף בלא הוליד, ומתרצת: משנתנו באחותו פנויה או באונס באשת ישראל – שאינה נאסרת על בעלה – והברייתא ברצון. רשב"י: "אין אומרים בקרו גמל, בקרו חזיר, אלא בקרו טלה" – לשון קלקול שייכת רק במי שהיה טוב מתחילתו, והוא תלמיד חכם שפירש מן התורה, שעליו נאמר "כצפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו". על הפסוק "וליוצא ולבא אין שלום" דרש רב: היוצא מדבר הלכה לדבר מקרא; שמואל: אף הפורש מתלמוד למשנה; ר' יוחנן: אף מש"ס לש"ס – לרש"י מן הירושלמי אל הבבלי העמוק ("במחשכים הושיבני"), לתוספות רי"ד להיפך, והתוספות מכריעים: כל העוזב תלמוד בטרם הבינו – לא תעלה בידו הלכה ברורה. במשנה: "היתר נדרים פורחין באוויר", והלכות שבת, חגיגות ומעילות "כהררים התלויין בשערה – מקרא מועט והלכות מרובות". התנאים מצאו סמך להיתר נדרים: ר' אליעזר מכפל "כי יפליא"; ר' יהושע מ"אשר נשבעתי באפי" – באפי נשבעתי וחזרתי בי; ר' יצחק מ"כל נדיב לבו"; חנניה בן אחי ר' יהושע מ"נשבעתי ואקיימה". ורב יהודה אמר שמואל: מ"לא יחל דברו" – הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו, ועליו נאמר "טבא חדא פלפלתא חריפתא ממלי צנא דקרי". שולחן ערוך הרב – הלכות שבת סימן שז, סעיפים כו–כח בסעיף כו נתבאר שמותר לטלטל איגרת בשבת ואין בה משום מוקצה, שאף אם אינה ראויה לקריאה ראויה היא "לצור על פי צלוחיתו". איגרת שהובאה מחוץ לתחום – מותר אף לעיין בה אם אינו יודע מה כתוב בה, לפי שהנוכרי מתכוון לשליחות השולח או לקבל שכרו ולא בשביל מי שנשתלחה אליו; מה שאין כן פירות ששיגר ישראל ונתעכבו והובאו בשבת, שהנוכרי מתכוון להנאת גופו של המקבל ונאסרו. בסעיף כז: נהגו שלא לקבל האיגרת מיד הנוכרי אלא לומר לו שיניחנה על גבי הקרקע או השולחן, שמא יטלנה הישראל מידו ונמצא עושה הנחה במלאכת ההכנסה, האסורה מדברי סופרים אף בכרמלית. בסעיף כח: כתב החשוב בעיניו שמקפיד שלא להשתמש בו – אסור בטלטול, שאינו ראוי לכלום בשבת; לכן יש אוסרים לטלטל גט כשר העומד לגרש בו, אבל גט פסול או שכבר גירש בו – מותר. רמב"ם – הלכות בית הבחירה, סוף פרק א ותחילת פרק ב בסיום פרק א (הלכה כ) נתבאר: "אין עושין כל הכלים מתחילתן אלא לשם הקודש" – נעשו להדיוט אין עושין אותן לגבוה, ודי בכוונת הלב בלא אמירה. מכאן הפליג הרב בערך ההכנה: כדברי ר' הלל מפאריטש שההכנה לתפילה היא חלק מן התפילה עצמה, וכפועל שהשחיז כליו כל היום ופעל ברגע האחרון – ששכרו על כל היום. בפרק ב: "המזבח מקומו מכוון ביותר ואינו משתנה ממקומו לעולם", שנאמר "זה מזבח לעולה לישראל". במקדש נעקד יצחק, ומסורת ביד הכל שבמקום שבנו בו דוד ושלמה בגורן ארוונה בנה אברהם את המזבח שעקד עליו את יצחק, ובו הקריבו נח, קין והבל ואדם הראשון – כי שם אבן השתייה שממנה הושתת העולם. "אדם ממקום כפרתו נברא", ומידות המזבח מכוונות – אין להוסיף עליהן ואין לגרוע מהן.