אור החיים על הפרשת קרח - יום רביעי כ״ה סיון תשפ״ו - הרב דוד ברדוגו

אור החיים על הפרשת קרח - יום רביעי כ״ה סיון תשפ״ו - הרב דוד ברדוגו אור החיים הקדוש על סוף פרשת קורח — הרמת המחתות, קדושתן, וכוח הקטורת לעצור את המגפה (במדבר פרק יז; הביאורים על פי אור החיים הקדוש על אתר. מספר העמוד המדויק תלוי במהדורה; אשמח לאמת אם תמסור באיזו מהדורה אתה לומד.) בשיעור זה נעמיק בפשטי המקראות שבסוף פרשת קורח, כפי שמבארם אור החיים הקדוש, ונעיין בדקויות שבטעמי הציווי על הרמת המחתות, בעניין קדושתן, ובסוד מעלת הקטורת לעצור את המגפה. תקציר השיעור עובר כסדר על פסוקי פרק יז שלאחר מעשה קורח. תחילה מתבאר מדוע נצטווה דווקא אלעזר — ולא אהרן — להרים את המחתות, ומה משמעות וי"ו החיבור שב"וירם". משם עובר ל"החטאים האלה בנפשֹתם" — שהמתים חבלו בעצמם ולא נסתבבה מיתתם מאחרים, וכן לעניין "ויקדשו" — שהמחתות עצמן (כסף וזהב) נתקדשו כקדושת בדק הבית, ולא הקטורת הזרה. נידונת קושיית הרמב"ן על רש"י ויישובו, ולאחר מכן תלונת העדה ("אתם המתם את עם ה'") וטעם הציווי "הֵרֹמּו מתוך העדה". לבסוף מתבאר עניין הקטורת שעצרה את המגפה אף שהיתה חוץ לזמנה ולמקומה, עמידת אהרן בין המתים ובין החיים, ופריחת מטה אהרן כהוכחה לבחירתו. הנקודה המרכזית הנקודה המרכזית היא ש"אור החיים" מבקש להבחין מי ומה התקדש ומי ומה גרם למיתה. אין הקטורת היא שגרמה למיתת המקריבים — שכּן אותה הקטורת עצמה, בידי אהרן, עצרה את המגפה — אלא החטא הוא שגרם, ו"אין מיתה בלא חטא". וכן בקדושה: לא הקטורת הזרה היא שהקדישה את המחתות, אלא עצם הבאתן לפני ה' במקום קדוש קידשתן כקדושת כלי שרת, עוד קודם שניתנה עליהן הקטורת. וכל הזיכרון לדורות — ציפוי המזבח בריקועי הפחים — נועד שלא יישכח האיסור להחזיק במחלוקת ולערער על כהונת אהרן. עיקרי השיעור מדוע אלעזר ולא אהרן (יז, ב–ד): שני טעמים — שאין זו עבודה מכובדת דיה לכהן גדול; ושמאחר ובסיבת אהרן נעשה המשפט ומתו המקריבים, מדרכי נועם שלא יהיה הוא נוטל את מחתותיהם. וי"ו של "וירם" (יז, ד): וי"ו המוסיף על העניין הראשון — לאחר שבליעת קורח הוכיחה את אמיתת הכהונה, באה עשיית ריקועי הפחים כזיכרון תמידי לדורות. "החטאים האלה בנפשֹתם" ו"ויקדשו" (יז, ג): המתים חיבלו בעצמם ולא היתה סיבתם מזולתם; והמחתות עצמן נתקדשו כקדושת כסף וזהב הבא למקדש, ולא מחמת הקטורת הזרה. נידון כאן עניין קדושת הכלי כדי לקדש את הקרבן (ונקשר לנלמד במסכת חולין). קושיית הרמב"ן על רש"י ויישובה (יז, ג): רש"י כותב שנתקדשו ונאסרו בהנאה משעשאום כלי שרת; ו"אור החיים" מיישב ש"הקריבו לפני ה'" — באוהל מועד, מקום קדוש, ולא כזר המקטיר בחוץ. הקטורת ועצירת המגפה (יז, יא–יג): אף שהקטורת היתה חוץ לזמנה ולמקומה — היא רפאה ולא הזיקה, כי הוראת שעה היא על פי נביא (כאליהו בהר הכרמל, חוץ מעבודה זרה), ואהרן "עמד בין המתים ובין החיים" והגביל את מספר ההרוגים (14,700 לבד מן ה‑250).