לקוטי תורה, דרושים לשבת שובה, א׳ #3 ״שובה ישראל כו׳״ - הרב יצחק מאיר וייס

לקוטי תורה, דרושים לשבת שובה, א׳ #3 ״שובה ישראל כו׳״ - הרב יצחק מאיר וייס **1. חזרה על יסודות המאמר: "הוי' הוא האלקים" והעבודה הסדירה** השיעור פותח בחזרה על שני הפירושים המרכזיים למושג "הוי' הוא האלקים": * **הפירוש הראשון:** עוסק בצמצום. כדי ששם "הוי'" (החסד וההתפשטות האלוקית) יוכל להוות נבראים מוגבלים, הוא חייב לעבור צמצום דרך שם "אלקים". עבודתו הרגילה של היהודי ("ייחודא תתאה", בחינת "סור מרע ועשה טוב" והכנעת היצר) היא להתבונן ולהפנים שההעלם וההסתר שבעולם (אלקים) הם למעשה הכלים המאפשרים את גילוי החיות האלוקית (הוי'). * **הפירוש השני:** דרגה עליונה יותר, שבה אפילו ההתגלות העצומה של שם "הוי'" (ספירות ומידות) נחשבת ל"אלקים" (צמצום) ביחס לאור האינסוף האמיתי של הקב"ה ("עצמותו ומהותו"). זוהי הדרגה שיעקב אבינו מתפלל להגיע אליה ("והיה הוי' לי לאלקים") לאחר שישלים את העבודה בתוך העולם. **2. הפגם בחטא ובעבודה הזרה ה"רוחנית"** החלק המרכזי של השיעור מתמקד ביהודי שחטא – כלומר, יהודי שפגם ביכולת שלו לבצע את העבודה הסדירה של "הוי' הוא האלקים". על פי הזוהר, המצוות קשורות לשם הוי' (מצוות עשה לימין - חסד, ומצוות לא תעשה לשמאל - גבורה), ולכן כל עבירה פוגמת בשם הוי' ובנקודת הביטול (האות י'). אדמו"ר הזקן מסביר לחטא של "עבודה זרה": עבודה זרה אינה רק השתחוויה פיזית לפסלים. ברוחניות, עבודה זרה היא כאשר אדם "משתחווה" (מכופף את שכלו ורצונותיו) לאמצעים גשמיים, כמו טרדת הפרנסה והמצאת תחבולות מוגזמות. כשאדם מייחס עצמאות וחשיבות ל"שמש ולירח" (או לבוס, לעסק ולכסף) ושוכח שהם רק צינורות ("גרזן ביד החוצב"), הוא למעשה עובד עבודה זרה ברוחניות. העונש על כך, כפי שמוסבר במאמר, הוא "סקילה" רוחנית: נפשו "נסקלת" והופכת ל"לב אבן", מה שמונע ממנו להרגיש קדושה, להתפלל או להפנים אלוקות. במצב כזה, הוא איבד את הכלים לעבוד את השם בצורה סדירה ומדורגת. **3. הפתרון: "ויצעקו אל ה'" והתעוררות רחמים** כאשר אדם מנותק רוחנית ואינו מסוגל לעבוד את ה' בהדרגה, מתגלה החידוש העצום של מצוות התשובה. העצה היא "לדלג". במקום לנסות לטפס שלב אחר שלב, היהודי נדרש לזעוק ממעמקי הלב ("ויצעקו אל ה' בצר להם"). זעקה זו מעוררת את מידת הרחמים העליונה ("רחמנות"). מידת הרחמים, המיוצגת על ידי יעקב אבינו ("מבריח מן הקצה אל הקצה"), היא תכונה ייחודית המחברת את הקצה התחתון והשפל ביותר (היהודי שחטא ומרגיש מרוחק) עם הקצה העליון והנעלה ביותר (אור אינסוף שלמעלה משם הוי'). כשהאדם מתבונן בשפלותו מול רוממות האינסוף האלוקי, הוא מעורר רחמים אלוהיים עמוקים על "ניצוץ האלוקות" שבנפשו שירד למקום כה נמוך. **4. "שובה ישראל עד ה' אלקיך" - הדילוג של התשובה** זהו עומק הפסוק "שובה ישראל עד ה' אלקיך". כשהאדם שב בתשובה מתוך זעקה ורחמים, הוא אינו חוזר למדרגתו הרגילה (לפירוש הראשון של שם הוי'), אלא "מדלג" ישר לפירוש השני: הוא נכלל בדרגת ה"אנוכי" (עצמותו ומהותו של הקב"ה) שלמעלה מכל גילוי. ממקום גבוה זה, אפילו שם הוי' הגדול הופך להיות עבורו רק "אלקים" (צמצום). כך, על ידי שבירת המחיצות והביטול המוחלט בלב, בעל התשובה מתקן את הפגם ומתאחד מחדש עם בוראו באופן שלמעלה מהזמן וההדרגה.