לקוטי שיחות פרשת האזינו ח"ט שיחה א' - הרב משה מרדכי גינזבורג

לקוטי שיחות פרשת האזינו - הרב משה מרדכי גינזבורג **סתירה בין משה רבנו לישעיהו הנביא** השיעור פותח בקושיה ידועה על דברי משה רבנו בפרשת האזינו: "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי". חז"ל בספרי מסבירים שהלשון "האזנה" (שמיעה מקרוב) נאמרה על השמיים כי משה היה קרוב לשמיים, והלשון "שמיעה" (מרחוק) נאמרה על הארץ כי היה רחוק מן הארץ. לעומת זאת, ישעיהו הנביא אמר הפוך: "שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ", משום שהיה קרוב לארץ ורחוק מהשמיים. הרבי שואל על כך שתי שאלות עצומות: ראשית, התורה היא "הוראה" לכל יהודי. אם הדרגה של "קרוב לשמיים" שייכת רק למשה רבנו, כיצד זה נדרש מכל יהודי פשוט? שנית, אם כל יהודי אכן יכול להגיע לזה, כיצד ייתכן שישעיהו, גדול הנביאים, לא הגיע לדרגה זו ונשאר "רחוק מהשמיים"? **שני כיוונים בעבודת השם** התשובה שמבאר הרבי היא שדברי ישעיהו אינם מבטאים חיסרון או מדרגה נמוכה, אלא מתארים סוג אחר של התמסרות ועבודה רוחנית, שלמעשה מבטאת את תכלית הבריאה. עבודתו של משה רבנו מייצגת את קו ה"עליה" – התנתקות מענייני העולם, שקיעות מוחלטת ברוחניות ובתורה (קרוב לשמיים ורחוק מהארץ). לעומת זאת, עבודתו של ישעיהו הנביא מסמלת את המטרה הסופית של ירידת הנשמה לגוף: להביא את הקדושה אל תוך החומר, לעסוק בענייני העולם הזה (ארץ) ולזכך אותם כדי לעשות לקדוש ברוך הוא "דירה בתחתונים" (קרוב לארץ). למעשה, ישעיהו מנבא על הגאולה העתידה, שבה הפסגה תהיה כשהארץ עצמה תגלה אלוקות ("וראו כל בשר"). **סוד הבכי בעשרת ימי תשובה** כדי להבין את העומק של "רחוק מהשמיים", השיעור נוגע בכתבי האריז"ל לגבי עשרת ימי תשובה. האריז"ל כותב שמי שלא בוכה בימים אלו, הדבר מעיד שאין נשמתו שלמה. הרבי שואל: מדוע שצדיק גמור, שאין לו חטאים, יבכה? התשובה היא שהבכי אינו בהכרח על עבירות. הבכי נובע מהשתוקקות עצומה של הנשמה ומכאב על הריחוק שלה מהאינסוף האלוקי. גם הצדיק הגדול ביותר, כשהוא מבין את גדולת ה', מרגיש שהוא רחוק ("רחוק מהשמיים"). תחושת הריחוק הזו, הצמא והמרירות על המרחק, הם עצמם אלו שדוחפים את האדם למסירות נפש ולביטול עמוק יותר מאשר תחושת קרבה ורוויה. זהו ה"מיצר" שממנו קוראים אל ה' באמת ("מן המיצר קראתי י-ה"). **סיכום ושילוב שתי הדרגות** בסופו של דבר, כל יהודי נדרש לאחוז בשתי הבחינות גם יחד. בתחילת דרכו או ברגעי התייחדות (כמו בלימוד תורה או בתפילה), עליו להיות בבחינת משה – "קרוב לשמיים" ומנותק מחומריות. אך לאחר מכן, עליו להפנים את ייעודו האמיתי כפי שהתווה ישעיהו – לרדת אל המציאות הארצית, להיות "קרוב לארץ", לקיים מצוות מעשיות ולשנות את העולם החומרי, עד להבאת הגאולה השלמה שבה הקדושה תתגלה דווקא בעולם התחתון. תקיעת השופר משקפת את אותה צעקה פנימית, חסרת מילים, שמגלה את הקשר העצמי של הנשמה עם הקב"ה, ומכתירה אותו באמת למלך על כל הארץ.