פנינים על הפרשה - פרשת האזינו באור החסידות - הרב יעקב גולדשמיד

פנינים על הפרשה - פרשת האזינו באור החסידות - הרב יעקב גולדשמיד * **הייחודיות של הביטוי "בעצם היום הזה":** הציווי האלוהי שניתן למשה לעלות להר נבו ולמות שם משתמש בניסוח מאוד ספציפי. לפי רש"י, ביטוי זה מופיע רק שלוש פעמים בתורה: בכניסת נח לתיבה, ביציאת מצרים, וכאן ביחס למותו של משה. בשני המקרים הראשונים, רשעי דור המבול והמצרים התריסו כנגד הקב"ה והצהירו שימנעו פיזית את התרחשות האירועים הללו. באופן דומה, בני ישראל הכריזו שלא יאפשרו למשה למות, מה שהוביל את הקב"ה להצהיר שיקיים את רצונו לעיניהם. * **הפרדוקס שהעלה הרבי:** הרבי תוהה על עצם ההשוואה הזו. כיצד אפשר להשוות רשעים היסטוריים לעם ישראל, שייצג אז "דור דעה" שהגיע לפסגת השלמות הרוחנית? יתרה מזאת, ברמה ההגיונית הטהורה, כיצד חשב העם שיוכל למנוע מהקב"ה לקחת את נשמתו של משה אם זו הייתה גזירתו? * **ה"פרצה" בזמן ובמקום:** ההסבר החסידי מגלה שהעם ניתח את המונחים המדויקים של הגזירה האלוהית. מותו של משה הותנה בשני גורמים נוקשים: זמן מדויק (חלון של 24 שעות) ומקום ספציפי (הר נבו). בני ישראל ראו בהתניה זו מעין פתח; הם הבינו שאם ימנעו ממשה פיזית לטפס על ההר באותו יום, התנאי המרחבי לא יתמלא והוא יישאר בחיים. * **החובה המוחלטת של הכרת הטוב:** גישת העם לא נבעה ממרד, אלא מחובה מוסרית מוחלטת. הציווי האלוהי לעלות להר נבו הופנה אך ורק למשה. העם לא קיבל שום הוראה המחייבת אותו לתת לו ללכת, אלא היה כפוף לחובה הבסיסית של הכרת הטוב כלפי מי שהוציא אותם ממצרים, מסר להם את התורה והוריד את המן. הכרת הטוב הזו דרשה מהם לעשות כל שביכולתם כדי להשאיר אותו ביניהם. * **הרחמים האמיתיים מאחורי האיסור שהוטל על משה:** התעקשותו של הקב"ה שמשה לא ייכנס לארץ ישראל הסתירה למעשה אקט של הגנה על העם. אילו משה היה נכנס לשם, הוא היה זה שבונה את בית המקדש. מכיוון שכל מה שמשה עושה נושא אופי נצחי, הדבר היה הופך את המקדש לבלתי ניתן להריסה. הקב"ה, שידע שהעם עתיד לחטוא, צפה את הצורך לשפוך את זעמו. בכך שמנע ממשה לבנות את המקדש, המבנה נותר בר הרס, מה שאפשר לקב"ה "לכלות חמתו בעצים ואבנים" במקום להשמיד את העם היהודי עצמו.