תניא קונטרס אחרון #2 - הרב מנחם הלפרין

יום ה׳ כ״ו סיון תשפ״ו קונטרס אחרון לתניא (הקטע הראשון) — "אין החזרת פנים בפנים כי אם על ידי מצוות מעשיות דווקא" בשיעור זה נעיין בקונטרס אחרון הראשון שבספר התניא, המבאר מדוע דווקא מצוות מעשיות פועלות את גילוי בחינת "פנים בפנים" בעולמות, ונבחן כמה דקויות ביסוד עבודת הבירור שבמעשה הגשמי. תקציר בפתח השיעור הובהר מהו "קונטרס אחרון": הערות ופלפולים של אדמו"ר הזקן על עניינים שנתבארו בליקוטי אמרים, שנדפסו בסוף הספר רק לאחר הסתלקותו (בהוספת בניו, יחד עם איגרת הקודש), בלשון קצרה ועמוקה ורובה בלשון קבלית — בדומה לקונטרס אחרון שעל השולחן ערוך. גוף השיעור עוסק בקטע הפותח בקושיה מדברי האריז"ל (עץ חיים, שער הנקודות) שאין החזרת פנים בפנים אלא על ידי מצוות מעשיות. תחילה נסקר מבנה הספירות דאצילות — מוחין (חב"ד) המולידים את המידות (זעיר אנפין), והמידות המשפיעות אל המלכות, שממנה נמשך שורש הבריאה. הוסבר ההפרש שבין "פנים" ל"אחור": פנימיות היא חפץ הדבר מצד עצמו, ואחוריים אינם אלא אמצעי לדבר אחר (כמשל השכיר העושה את המינימום לעומת בעל העסק המסור לעסקו בלא גבול). העולם נברא תחילה בבחינת אחור, שכן המשכת פנימיות בטרם תיקון הייתה נותנת יניקה לחיצונים; והפניית פנים בפנים מתחילה דווקא עם קיום מצוות מעשיות, שהן "כיסוח וקיצוץ הקוצים" — בירור הגשמי, הוצאת הטוב הגנוז וסילוק הרע, ובכך נסתלקת אחיזת החיצונים. הנקודה המרכזית יסוד הקטע הוא שאין גילוי "פנים בפנים" — המשכת פנימיות הרצון העליון אל העולם — נפעל אלא על ידי מצוות מעשיות דווקא, ולא בעבודה רוחנית גרידא. הטעם, לפי שכל זמן שלא נתברר הגשמי קיימת אחיזה לחיצונים, ואילו הייתה ההשפעה בבחינת פנים בלא בירור — היה בכך יניקה לקליפות. המצוות המעשיות, בהיותן בירור הטוב הגנוז שבגשמיות וסילוק הרע, הן בבחינת "העלאת מ"ן" מצד המקבל המעוררת את ההשפעה מלמעלה. ומשום כך "הרהור לא עביד מידי" — שהמחשבה לבדה, בלא מעשה, אין בה העלאת מ"ן לפעול את הזיווג. עיקרי השיעור מהות קונטרס אחרון — פלפוליו של אדמו"ר הזקן על עניינים שבליקוטי אמרים, שנכתבו לעצמו ולא נדפסו בחייו; לשונו קצרה וסתומה יותר משאר חלקי התניא. (נדמה שהקטע הוא בתניא דף קנג ע"א — טעון אימות). מבנה הספירות והיחודים — בעולם האצילות: מוחין (חכמה־בינה־דעת) המולידים את המידות, והמידות (זעיר אנפין) המשפיעות אל המלכות, שהיא "לית לה מגרמה כלום" ומהווה שורש הבריאה. שני יחודים: יחוד חו"ב על ידי הדעת (יחוד עילאה), ויחוד המידות והמלכות (יחוד זו"ן, זכר ונקבה). פנים מול אחור — פנימיות = הדבר הנעשה מצד עצמו, בשמחה ובלא גבול; אחוריים = נתינה שאינה אלא אמצעי, "כמשליך לאחורי כתפו". העולם בראשיתו הוא רצון הקב"ה בבחינת אחור בלבד, אמצעי לדירה בתחתונים. מצוות מעשיות כבירור — המצוות נקראות "כיסוח וקיצוץ הקוצים האחוזים בבחינת אחוריים שבעשייה"; נטילת הגשמי (פרה לתפילין, ממון לצדקה, עצים לסוכה) והעלאתו לקדושה מפרידה את הטוב הגנוז שבקליפת נוגה ומאבדת את הרע, ובזה נשמטת אחיזת החיצונים. בלשון הקבלה זו "העלאת מ"ן" מצד המלכות, המעוררת את הזכר להשפיע (עץ חיים, שער מ"ן ומ"ד). הרהור לא עביד מידי ותיקון אדם הראשון — בלא מעשה אין העלאת מ"ן ואין זיווג; ואדם הראשון אף שתיקן בתפילה, פעל באותיות הדיבור ובגופו (שגם הוא קליפת נוגה), ולא בכוונה לבדה. נקשר ליסוד "דירה בתחתונים" בתניא (פל"ג — במחשבה ובאמונה; פל"ז — במעשה). (בהמשך הובא צד מקביל מליקוטי תורה פרשת שמיני בעניין שור הבר ולויתן — נשמות מיוחדות כרשב"י והאריז"ל שעבודתן הרוחנית עצמה נחשבת כמעשה.)