לקוטי שיחות נח נח חט"ו שיחה ד' #1 - הרב שמואל רבינוביץ

לקוטי שיחות נח נח חט"ו שיחה ד' #1 - הרב שמואל רבינוביץ הזהירות בראייה – כשאדם רואה רע בזולתו, בו עצמו הוא נמצא בשיעור זה נעמיק בשיחה ד' על פרשת נח, בלימוד הרבי מהנהגת שם ויפת בכיסוי ערוות אביהם, וביסוד שהעמיד הבעל שם טוב – שראיית הרע בזולת אינה מקרה, אלא הודעה מלמעלה שאותו רע מצוי ברואה עצמו. ונבחן כמה פרטים ודקויות באופן עבודת ה' של הזהירות בראייה ושל ההתבוננות שהיא מעוררת. תקציר השיעור פותח בעל השיעור בשתי הוראות העולות מפרשתנו בעניין הזהירות. ההוראה הראשונה היא בזהירות בלשון: מדברי חז"ל בפסחים, "לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו", שהרי עיקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו – שנאמר "מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה", ופירש רש"י שזהו הטעם לאריכות הלשון "אשר איננה טהורה" (ג' תיבות ויג אותיות) במקום לקצר ולומר "הטמאה", ללמדך לחזר אחר לשון נקייה. ומעיר בעל השיעור שאצל הרבי היתה זהירות זו בתכלית – שלא להוציא ביטוי שלילי, אלא לדבר תמיד בלשון חיובית. על דרך זו, מוסיף בעל השיעור, יש ללמוד מן הפרשה הוראה נוספת בזהירות בראייה: שם ויפת נזהרו בתכלית מלראות את ערוות אביהם, "וילכו אחורנית... ופני אחורנית וערות אביהם לא ראו", ושכר זהירות זו מודגש בגודלו ("ברוך ה' אלקי שם... יפת אלקים ליפת"). כאן מקשה הרבי דקדוק בלשון הכתוב: לאחר שנאמר שהלכו באופן של "פניהם אחורנית", הרי מובן מאליו שלא ראו את ערוות אביהם – ומה מוסיף הכתוב בכפל "וערות אביהם לא ראו"? ומבאר שהכתוב מחדש בזה מעלה מיוחדת בהנהגתם, שלא היתה נלמדת מן התיבות הקודמות בלבד. לביאור הדבר מקדים הרבי את תורת הבעל שם טוב: כאשר אדם רואה רע בזולתו, הרי זו הוכחה שדוגמת אותו רע נמצאת בו בעצמו – כאדם המביט במראה, שאם פניו נקיים אינו רואה בה דופי, ואם רואה לכלוך וכתם אין זה אלא משום שפניו מלוכלכים. ומדייק בעל השיעור שאין זו שייכות מקרית בלבד, שכן ראיית הזולת אינה דבר שבמקרה. מקשה הרבי: מהו ההכרח שראיית הרע בזולת מורה על רע שברואה? אפשר היה לומר שהרע מצוי בחברו בלבד, והרואה מושלל ממנו! ומבאר, על יסוד תורת הבעל שם טוב, שכל מאורע שבעולם הוא בהשגחה פרטית, ואין הקדוש ברוך הוא בורא בעולמו דבר אחד לבטלה. ומאחר שכן, אי אפשר לומר שמלמעלה הזמינו לו לראות רע בזולת ללא תכלית, אלא בוודאי יש בזה הוראה והודעה – שהרע נמצא ברואה עצמו, ועליו לתקנו. (הביא בעל השיעור את הסיפור הידוע באדמו"ר האמצעי, שהפסיק יחידות באמצעה לאחר ששמע מן הנכנס דברים שלא העלה על דעתו שתהיה לו שייכות אליהם, וכמה ימים לא מצא מנוחה מן הטעם "איזו שייכות יש הדבר אליי".) ממשיך הרבי ומקשה: למה צריכה ההוראה לבוא באופן מסובב – שיוודע לאדם מן הרע שלו דווקא על ידי אמצעות חברו, ולא באופן ישיר? ומבאר שהוא משום ש"על כל פשעים תכסה אהבה", ואהבת האדם את עצמו מעלימה ממנו את חסרונותיו – "כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו". לפיכך הדרך להביאו לידי הכרת חסרונותיו היא דווקא על ידי שיזמינו לו לראותם בזולתו, וראייה זו מעוררת בו התבוננות במצבו הוא. וכשיתבונן היטב "בדנפשיה" – מדוע הראוהו דבר זה – יבוא להכרה שהחסרונות שראה הם באמת חסרונותיו שלו. (בנקודה זו נקטע התמלול; השיעור עומד להמשיך בביאור השייכות שבין הדברים להנהגת שם ויפת ולדקדוק הכתוב "וערות אביהם לא ראו".) הנקודה המרכזית הפרשה מלמדת זהירות כפולה – בלשון ("אשר איננה טהורה") ובראייה (הנהגת שם ויפת) – ושתיהן יונקות מיסוד אחד: שאין דבר שבמקרה, והכל בהשגחה פרטית. על יסוד תורת הבעל שם טוב מתבאר שראיית הרע בזולת אינה אירוע חיצוני בעלמא, אלא הודעה מכוונת מלמעלה שאותו רע מצוי ברואה עצמו, כמראה המשקפת את פני המביט בה. וטעם שההודעה באה באופן מסובב, דרך הזולת, הוא מפני ש"על כל פשעים תכסה אהבה" ואין אדם רואה נגעי עצמו, ולכן דווקא ראיית החיסרון בחברו היא המעוררת בו את ההתבוננות וההכרה בחסרונו שלו ואת תיקונו.