סידרת ״הלל אומר״ פר׳ נח תשפ״ז - הרב שמואל רבינוביץ

סידרת ״הלל אומר״ פר׳ נח תשפ״ז - הרב שמואל רבינוביץ 1. נח – צדיק בדורותיו התורה מעידה על נח שהיה ״איש צדיק תמים״, אך רש״י מביא שתי דעות מנוגדות על המילה ״בדורותיו״. יש הדורשים לשבח: אם נח הצליח להיות צדיק בדור מושחת, בוודאי שבדורו של אברהם היה מגיע למדרגה גבוהה עוד יותר. ויש הדורשים לגנאי: דווקא ביחס לדורו היה צדיק, אך בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום. הרב מסביר שהמחלוקת קשורה גם לשאלת השפעתו של נח על סביבתו. במשך 120 שנה בנה את התיבה, אך לא הצליח להחזיר בתשובה את בני דורו ולהצילם מן המבול. מכאן עולה השאלה: האם די בכך שאדם יהיה צדיק בעצמו, או שעליו לפעול גם למען אחרים? 2. המבול – עונש או טהרה? המבול אינו רק עונש על חטאי דורו של נח. השחיתות הגיעה למצב שבו הארץ עצמה הושחתה, עד שאפילו בעלי החיים השחיתו את דרכם. לכן ניתן להבין את המבול גם כתהליך של טהרה, בדומה למקווה המטהר את הטמא. הקב״ה ביקש לטהר את העולם מן הטומאה שאחזה בו ולאפשר התחלה חדשה. 3. ״בוא אל התיבה״ – ההגנה מפני טרדות העולם על פי ביאור אדמו״ר הזקן במאמר ״מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה״, מי המבול מסמלים את טרדות העולם: הפרנסה, חינוך הילדים, החזקת הבית ודאגות החיים. הפתרון הוא הציווי: ״בוא אתה וכל ביתך אל התיבה״. התיבה מסמלת את התורה והתפילה. כשם שנח נכנס כולו לתיבה כדי להינצל מן המבול, כך צריך יהודי להכניס את כל מציאותו לתוך התורה והתפילה. אין הכוונה להתעלם מן האחריות לפרנסה ולמשפחה, אלא להבין שהתורה וההתקשרות לקב״ה הן העיקר. כאשר האדם שקוע באמת בתורה ובתפילה, הוא מקבל כוחות להתמודד עם טרדות העולם. 4. ״צא מן התיבה״ – לצאת ולהשפיע לאחר הציווי ״בוא אל התיבה״ מגיע הציווי ההפוך: ״צא מן התיבה״. הרב מסביר שאין סתירה בין השניים. תחילה על האדם להיכנס לעולמה של התורה, התפילה והמצוות ולהתחזק בעצמו. אך לאחר מכן עליו לצאת החוצה ולהשפיע על הזולת. אין להסתפק בהיותו צדיק הדואג לעצמו בלבד, בדומה לביטוי החסידי על מי שמתחמם בפרווה ואינו דואג לחמם אחרים. התכלית היא להפיץ את האור שקיבלנו בתורה ובתפילה גם ליהודים אחרים. 5. מגדל בבל – אחדות חיצונית בסיום הפרשה מופיע סיפור מגדל בבל. אנשי דור הפלגה התאחדו כדי לבנות עיר ומגדל שראשו בשמים, מתוך רצון לבסס את כוחם ולהתנגד לקב״ה. לכאורה הייתה ביניהם אחדות עצומה. התורה עצמה מדגישה את כוחם: ״הן עם אחד ושפה אחת לכולם״. אלא שהאחדות הזאת הייתה מבוססת על מטרה חיצונית ומשותפת. כאשר הקב״ה בלבל את שפתם, הם הפסיקו להבין זה את זה, התעוררו ביניהם מחלוקות והאחדות התפרקה. הרב מקשר זאת לדברי המשנה בפרקי אבות על אהבה התלויה בדבר. כאשר האהבה מבוססת על אינטרס משותף, ברגע שהאינטרס נעלם – גם האהבה עלולה להיעלם. 6. האחדות האמיתית – אהבה שאינה תלויה בדבר לעומת אחדות דור הפלגה, קיימת אחדות פנימית שאינה תלויה בשום תנאי. אחדות זו נובעת מן הנשמה ומהקשר העצמי של כל יהודי לקב״ה. הרב מבאר שהתורה והתפילה מאפשרות לאדם להגיע להתאחדות פנימית עם הקב״ה. לימוד התורה אינו רק רכישת ידיעות. כאשר דברי התורה ממלאים את מחשבתו של האדם, הוא מתאחד עם חכמתו של הקב״ה. כך גם בתפילה, שעניינה התקשרות והתאחדות. מתוך התקשרות פנימית זו יכול האדם להגיע גם לאהבת ישראל אמיתית. 7. ״ואהבת לרעך כמוך״ – אהבה עצמית ופנימית הרב מסביר את משמעות המילה ״כמוך״. כשם שאדם אוהב את עצמו גם כאשר הוא נכשל, ואף מוצא לעצמו הצדקות, כך עליו להתייחס ליהודי אחר. אהבת ישראל אמיתית אינה תלויה בהתנהגותו של הזולת או בתועלת שאפשר לקבל ממנו. היא נובעת מן ההכרה שבפנימיותם כל ישראל מאוחדים. זוהי האחדות המתוארת במעמד הר סיני: ״כאיש אחד בלב אחד״. בניגוד לאחדות דור הפלגה, שהייתה תלויה במטרה משותפת, אחדות ישראל היא אחדות עצמית. 8. הסיפורים הממחישים את אחדות ישראל הרב מספר על השתתפותו בשבע ברכות של זוג מקורבים בכפר ביל״ו. אבי הכלה, שהתנגד לחיים הדתיים, התקשה להבין מדוע רב מירושלים טורח להגיע לשמחת בתו, אף שאינו מכיר אותה באופן אישי. בתשובתו הסביר הרב את מושג הערבות ההדדית של עם ישראל. כאשר יהודי נמצא בצרה, גם יהודים שאינם מכירים אותו מרגישים את כאבו ומתפללים להצלתו. כדוגמה לכך הזכיר הרב את הדאגה לחטופים ואת השמחה על שחרורם. בהמשך הביא את סיפור עלילת הדם נגד מנדל בייליס, שעוררה התגייסות רחבה של יהודים לעזרתו. הרב מספר על ביאורו של אדמו״ר הרש״ב למאמר חז״ל ״אתם קרויים אדם״. המילה ״אדם״ מבטאת אחדות, משום שאין לה צורת רבים רגילה. כך גם עם ישראל: אף שהוא מורכב מיהודים רבים ושונים, בשורשו הוא מציאות אחת. כל ישראל הם בבחינת אדם אחד, משום שבפנימיותם הם מאוחדים. 9. ההוראה המעשית לאחר חודש תשרי הרב מקשר את הדברים לתקופה שלאחר חגי תשרי. בחודש תשרי היהודי נמצא באווירה מרוממת של תשובה, תפילה, סוכות ושמחת תורה. אך לאחר החגים הוא חוזר לחיי המעשה, לטרדות הפרנסה ולמציאות היומיומית. דווקא אז עליו לזכור את הציווי ״בוא אל התיבה״. עליו להמשיך להיות קשור לתורה ולתפילה גם בתוך חיי העולם הזה, ולא להסתפק בהתעוררות רוחנית חולפת. מתוך התקשרות פנימית זו יוכל לצאת ולהשפיע על סביבתו, באהבת ישראל ובאחדות אמיתית.