לקוטי תורה פר׳ בראשית "כי כאשר השמים החדשים" #5 ואחרון - הרב יצחק מאיר וייס

לקוטי תורה פר׳ בראשית "כי כאשר השמים החדשים" #5 ואחרון - הרב יצחק מאיר וייס בהמשך למה שנתבאר בשיעורים הקודמים – ששמים וארץ שבעבודת האדם בזמן הזה הם בחינת רצוא ושוב, הרצוא שבקריאת שמע (תשוקת הנברא המכיר בשפלותו לצאת ממקומו ולהיכלל באין סוף) והשוב שבתורה ומצוות (המשכת הגילוי מלמעלה למטה) – פותח בעל השיעור בחילוק יסודי שבין זמן הזה לעתיד לבוא. בזמן הזה כל העבודה נרמזה ב״ביום עשות ה׳ אלקים ארץ ושמים״, ששם אלקים (בחינת הצמצום וההעלם) הוא המקור לכל התנועה הזו של העלאה והמשכה, ולכן הכל תלוי במציאות הנברא התופס מקום. אך לעתיד לבוא הדגיש הכתוב שני דיוקים – ״החדשים״ ו״אשר אני עושה״ – ללמד שיאיר גילוי אלוקי מוחלט ״עין בעין״, למטה כמו למעלה, עד שמציאות הנברא לא תתפוס מקום כלל. מכאן מתעוררת שאלה עצומה: אם לעתיד לבוא לא תהיה מציאות נברא שתרגיש ריחוק ותשוקה לצאת ממקומה, לא תהיה שייכת כלל בחינת ״רצוא״ – שהרי הרצוא כל עניינו תנועת התחתון המכיר בהגבלתו. ואם כן, מדוע נאמר בכתוב ״וארץ החדשה״, בלשון ארץ הרומזת לרצוא, ולא הסתפק הכתוב בהזכרת ״שמים החדשים״ בלבד? לביאור הדבר מחדש בעל השיעור שיש שני אופנים בהעלאה והמשכה. האחד – רצוא ושוב מצד הנבראים, כאשר האור יצא ממקורו, קיבל הגדרה של זולת ומציאות, ומתוך כך חש תשוקה לשוב למקורו. והשני – בחינת ״מטי ולא מטי״ (כלשון הזוהר), שאינה מצד תחושת הגבלה של המקבל, אלא מצד העליון גופא: גם כאשר האור מתפשט ומתגלה, אין הוא נעשה מציאות נפרדת, אלא נשאר מאוחד במקורו, ובו עצמו יש תנועה של המשכה ושיבה למקור. החילוק אינו רק אם ההמשכה באה מלמעלה או מלמטה, אלא מהי עצם הגדר של התנועה – האם מתוך תחושת מוגבלות (רצוא) או מתוך אחדות גמורה עם המקור (לא מטי). ומבאר זאת במשל הדופק שבלב והנשימה שבגוף (על פי עניין רוח החיים אשר בקרב האדם): החיות שבלב היא בהתפשטות והסתלקות חוזרת ונשנית – מתפשט וחוזר ומסתלק תמיד – וכן בדפק היד ובנשימה. אין זו תנועה של זולת היוצא ממקורו ומשתוקק לשוב, אלא מלכתחילה כך מתגלה החיות מצד הנפש עצמה, בהתפשטות והסתלקות. ובדוגמת האש, שמצד עצמה יש בה שתי התנועות כאחת (עלייה וחזרה), בלא שתהיה מתלבשת בזולת. ומדייק שבבחינה זו ה״שמים״ (בחינת מטי, ההמשכה) קודמים ל״ארץ״ (בחינת לא מטי, ההסתלקות), בהיפך מרצוא ושוב דנבראים שבו הארץ (רצוא) קודמת לשמים (שוב) – ולכן דווקא בכתוב זה שלעתיד לבוא נאמר ״שמים״ ברישא ו״ארץ״ בתרא. עוד דן בעל השיעור (על פי המשל) בטעם ה״לא מטי״: שהוא נצרך כדי לשמר את הציור הפרטי של הדרגה המקבלת, שלא תתבטל לגמרי במציאות המאציל. שאילו היה האור נמשך בבחינת ״מטי״ בלבד, בלא הסתלקות, היה המקבל נשרף ונכלל כליל – כמסופר על המלאכים שהקדוש ברוך הוא מושיט להם אצבע קטנה ונשרפים. ההסתלקות (לא מטי) היא העיכול המאפשר למקבל להישאר בגדרו ולקבל אור נוסף. לבסוף מיישב בעל השיעור את חשש האדם: שמא לעתיד לבוא, כשיאיר גילוי ״אשר אני עושה״ שלמעלה לגמרי מערך עבודת הנברא, תתבטל עבודת האדם שבזמן הזה (קיום המצוות וקבלת עול מלכות שמים ברצוא ושוב) ותהיה חסרת משמעות. על כך בא הכתוב ״כן יעמוד זרעכם ושמכם״: ״זרעכם״ – לשון זריעה, הוא קיום המצוות המצמיח ישועות וגילוי אלוקי; ״שמכם״ – בחינת קבלת עול מלכות שמים (״ויעש דוד שם״). ומבטיח הכתוב שדווקא הפעולות הקטנות והפשוטות של עבודת האדם היום הן שיעמדו ויתעלו – ״יעמוד זרעכם ושמכם לפָנַי״, בבחינת הפנימיות והעצמיות ממש (״לפָנַי דייקא״) – עד שהעבודה הפשוטה של זמן הזה תזדכך ותעלה ״עילוי אחר עילוי״, כנאמר על המשיח ״הנה יַשְׂכִּיל עבדי ירום ונישא וגבה מאד״. הנקודה המרכזית שמים וארץ שלעתיד לבוא אינם רצוא ושוב מצד הנברא התופס מקום, אלא בחינת ״מטי ולא מטי״ שבעצמות הגילוי האלוקי עצמו – תנועת התפשטות והסתלקות שבאור גופא, שאף בהתגלותו למטה נשאר מאוחד במקורו ואינו נעשה מציאות נפרדת. לכן אף שלא תהיה שם תשוקת נברא לצאת ממקומו, עדיין שייך ״ארץ״, שהיא בחינת ה״לא מטי״ (ההסתלקות השומרת על גדר המקבל), ובה דווקא קודמים השמים לארץ. ועל יסוד זה מתיישב שאין עבודת האדם שבזמן הזה בטלה לעתיד לבוא, אלא אדרבה – ״כן יעמוד זרעכם ושמכם לפָנַי״ – הפעולות הפשוטות של קיום המצוות וקבלת עול מלכות שמים הן שיזדככו ויתעלו עילוי אחר עילוי, ויעמדו בבחינת הפנימיות ממש גם בעת הגילוי העצום של ״אשר אני עושה״. עיקרי השיעור זמן הזה ולעתיד לבוא: בזמן הזה שמים וארץ שבעבודה (רצוא ושוב) מקורם בשם אלקים – ״ביום עשות ה׳ אלקים ארץ ושמים״ – והכל תלוי במציאות הנברא; ולעתיד לבוא ״החדשים״ ו״אשר אני עושה״ (ישעיה סו, כב) מורים על גילוי מוחלט ״עין בעין״ שבו אין הנברא תופס מקום. הקושיה: אם לעתיד לבוא לא תהיה מציאות נברא, לא שייך ״רצוא״ (תנועת התחתון המכיר בהגבלתו) – ומדוע נאמר ״וארץ החדשה״ ולא ״שמים החדשים״ בלבד? מטי ולא מטי: שני אופני העלאה והמשכה – רצוא ושוב מצד הנברא (האור נעשה זולת ומשתוקק לשוב), לעומת ״מטי ולא מטי״ (זוהר) שמצד העליון גופא, שבו האור מתפשט וחוזר למקורו בלא שייעשה מציאות נפרדת. משל הדופק והנשימה והאש: רוח החיים שבלב (דפיקו דליבא), הנשימה והדפק – התפשטות והסתלקות חוזרת ונשנית מצד הנפש עצמה; וכן האש שבה שתי התנועות כאחת, בלא התלבשות בזולת. טעם ה״לא מטי״: ההסתלקות נצרכת לשמר את גדר המקבל שלא ייכלל כליל (כמלאכים הנשרפים מהושטת אצבע קטנה); ולכן בבחינה זו שמים (מטי) קודמים לארץ (לא מטי), בהיפך מרצוא ושוב דנבראים. קיום עבודת האדם לעתיד: ״כן יעמוד זרעכם ושמכם״ (ישעיה שם) – ״זרעכם״ קיום המצוות המצמיח ישועות, ״שמכם״ קבלת עול מלכות שמים (״ויעש דוד שם״); ודווקא עבודת זמן הזה תתעלה ותעמוד ״לפָנַי דייקא״, כנאמר במשיח ״ירום ונישא וגבה מאד״ (ישעיה נב, יג).