9 octobre 2026

סידרת ״הלל אומר״ ראש השנה תשפ״ז - הרב שמואל רבינוביץ השיעור נפתח בכך שפרשת בראשית היא התחלה חדשה הבאה לאחר עבודה ממושכת של כחודשיים – חודש אלול (ובכללו ח״י אלול), ראש השנה, עשרת ימי תשובה, יום הכיפורים, סוכות ושמחת תורה. על פתיחת התורה מביא המגיד את דברי רש״י בשם רבי יצחק: לכאורה לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"החודש הזה לכם" – המצווה הראשונה שנצטוו בה ישראל – ומדוע פתחה התורה דווקא ב"בראשית"? משום "כוח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים": שאם יאמרו אומות העולם לישראל "לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גויים", ישיבו להם שכל הארץ של הקדוש ברוך הוא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, וברצונו נטלה מהם ונתנה לישראל. ומעיר המגיד שעניין זה חי וחריף בזמננו, שלאחר כאלפיים שנות גלות אכן קמות אומות העולם וטוענות כנגד אחיזת ישראל בארצם. מכאן עובר המגיד לבאר את סגולת ארץ ישראל, שעליה נאמר "ארץ אשר... עיני ה׳ אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים יא, יב). ומבאר רש״י ש"בראשית" נדרש "בשביל התורה ובשביל ישראל שנקראו ראשית" – התורה נקראת "ראשית דרכו", מלשון דרך הבאה מלמעלה למטה, וישראל נקראו "ראשית תבואתה", בחינת הצומח מן הארץ מלמטה למעלה. ועל פי זה מבאר שעיקר המצוות תלויות דווקא בארץ ישראל (ומעט מצוות בלבד ניתנו במדבר), ולכן כה השתוקק משה רבנו להיכנס לארץ – לא בשביל פירותיה, אלא כדי לקיים את התורה בתוכה, שקיום המצוות בארץ ישראל הוא עניין אחר לגמרי. בחוץ לארץ, כדברי בעל התניא, נמשך השפע דרך שרי האומות (ולכן בסוכות מקריבים שבעים פרים כנגד שבעים שרי האומות), ואילו בארץ ישראל הקדוש ברוך הוא בעצמו מנהיג את הארץ. ומפני שהאומות חשות היכן הקדושה האמיתית, הן מתנפלות על ישראל וטוענות "מה לכם ולארציות" – שאין הן מבינות שכל כוח התורה ניתן לישראל כדי שייקחו את הגשמיות ויעלוה לאלוקות. משם מרחיב המגיד ביסוד ה"תנאי" שהתנה הקדוש ברוך הוא במעשה בראשית. מביא את מאמר הגמרא "משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה" (תהלים עו, ט), ששואלת: אם יראה למה שקטה ואם שקטה למה יראה? ומתרצת כדרש ריש לקיש על "יום השישי" – ה״א יתרה – שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית שאם יקבלו ישראל את התורה בו׳ בסיוון יתקיים העולם, ואם לאו יחזירנו לתוהו ובוהו (שבת פח, א – יש לאמת). "יראה" מתחילה היתה מחשש שלא יקבלו ישראל את התורה, ו"שקטה" לבסוף משקיבלוה. על יסוד זה סיפר על פתיחת ישיבת וולוז׳ין, שבה למדו במשמרות מסביב לשעון מתוך תחושה שאם יפסיקו ללמוד ייחרב העולם – שכל זכות קיום העולם היא התורה. ומכאן מתעוררת שאלה: מדוע הוצרך הקדוש ברוך הוא, מלך העולם ובוראו, להתנות תנאי כלל? וכן מצינו ב"וישב הים לאיתנו" (שמות יד, כז), שדרש בעל הטורים "לאיתנו" אותיות "לתנאו", שהתנה עמו במעשה בראשית שייבקע לפני ישראל. והרי עצם עניין התנאי מורה על אי-ודאות, שהעסקה כולה עשויה להתבטל כאילו לא היתה. לביאור הדבר מביא המגיד את מעשה רבא ואיפרא הורמיז אם שבור מלכא (המעשה מובא בתענית כד, ב; המגיד ייחסו למסכת מכות – יש לאמת): שביקשה לנסות את כוח תפילת ישראל, ושלחו לרבא שיבקש רחמים לגשם בחודש תמוז; ובתחילה לא ירד, עד שאמר "אלוקים באזנינו שמענו אבותינו ספרו לנו פועל פעלת בימיהם בימי קדם" (תהלים מד, ב), ואז ירד גשם עצום עד ששפכו מרזבי ציפורי לנהר חידקל. ובא אביו בחלום והזהירו שלא ישכב במיטתו על שהטריח כלפי שמיא לבקש דבר שלא בזמנו, ולמחרת מצא את מיטתו מלאה סכינים. מכאן שיש לישראל כוח עצום שהקדוש ברוך הוא נענה לכל בקשותיהם, ומאידך יש זהירות ואף עונש בבקשת דבר שלא בעתו – וכדמצינו מחלוקת בגמרא (בעניין מי שהניק את בנו) אם שינוי הטבע כזה מעלה הוא או גריעותא (שבת נג, ב – יש לאמת). לאחר מכן קושר המגיד את הדברים לעבודת האדם. "בראשית ברא אלוקים" – אלוקים הוא מידת הדין, ולאחר מכן שיתף הקדוש ברוך הוא מידת הרחמים (שם הוי׳), לפי שאין העולם מתקיים במידת הדין לבדה. ו"יראה" שבכתוב היא יראת אלוקים, שהיא ראשית העבודה: תחילה יראה ואחר כך אהבה, שהיראה היא הדרגה הראשונה והאהבה דרגה גבוהה. וכך הוא סדר העבודה: אלול וימי תשרי עד יום הכיפורים הם עבודה מתוך יראה (שבראש השנה אף מבקשים ומתחננים "תמלוך עלינו"), וסוכות ושמחת תורה הם עבודה מתוך אהבה ושמחה, עד שבשמחת תורה רוקדים ברגליים בלבד – שמחה שלמעלה מן השכל, "עד העקב". והביא דוגמה לעבודה מיראה מזקני החסידים ברוסיה, שבראותם את סכנת סגירת בתי הכנסת והחדרים העמידו בית דין שקבע שמי שלא ילמד חסידות שעה בכל יום לא יוציא את שנתו – כדי להחדיר עד כמה חמור הדבר, שיתחזקו בלימוד אף מתוך מניעות ועיכובים. ולבסוף מגיע המגיד לעניין שבת בראשית ולוורט הצמח צדק: "ווי מ׳שטעלט זיך אַוועק שבת בראשית" – כפי שמעמיד האדם את עצמו בשבת בראשית, כך תימשך כל השנה. ולכאורה תמוה: הרי כבר השלים את כל עבודת אלול ותשרי, מה החידוש? וממשיל זאת למי שהתכונן לחתונה – כל הכנות אלול, ראש השנה כהזמנת האורחים, יום הכיפורים כיום החתונה (שמתן תורה נמשל לחתונה), וסוכות ושמחת תורה כשבע הברכות – ולבסוף, לאחר הכל, מגיע "שבת בראשית": החיים עצמם מתחילים. כאן מתעורר היצר הרע, הוא ה"גוי" שבאדם, וטוען: לאחר ימים נעלים כאלה, שבהם היית כמלאך ורקדת בשמחת תורה, האם תרד עתה לפרטים הקטנים – לקחת את הילד, לקנות במכולת, ללכת לעבודה? ועל כך משיב הוורט: דווקא זו ה"בראשית". הירידה אל פרטי החולין הקטנים – להוריד, לעזור, לומר מילה טובה ולעשות מעשה טוב – היא היא העבודה. וכפי שמעמיד אדם את עצמו בתחילת השנה, בקבלת כל פרט מתוך שמחה וטוב לבב, כך ישלח לו הקדוש ברוך הוא שנה טובה שכל פרטיה יבואו מתוך שמחה ולא מתוך קושי.