לקוטי תורה "צו את בני ישראל", פר' פנחס, #7 ואחרון - הרב יצחק מאיר וייס

לקוטי תורה "צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי", פר' פיחס, #7 ואחרון - הרב יצחק מאיר וייס בשיעור זה נעמיק במאמר צו את בני ישראל (ליקוטי תורה, פרשת פינחס, דף ה, ע"ב, ומעבר אל אות ד), בהמשך ביאור עבודת התורה, התפילה והקרבנות כנגד שלוש הבחינות מחשבה, דיבור ומעשה. נבחן כמה פרטים ודקויות באופן עבודת ה' זו, וכיצד המשכת "אש יוד" שלמעלה מסדר ההשתלשלות מאירה בעבודתו של יהודי עד כדי הפיכת "רגל" ל"ראש". את קרבני לחמי לאשי — תורה, תפילה וקרבנות כשלוש בחינות מחשבה, דיבור ומעשה תקציר המאמר ממשיך לבאר את הפסוק "את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו" (במדבר כח, ב) כרומז לשלוש רמות בעבודת ה': דיבור — לימוד התורה ("צו... את קרבני... תשמרו"); מחשבה — עבודת התפילה ("להקריב לי במועדו"); ומעשה — עבודת הקרבנות בפועל ("ואמרת להם"). הכוח שביכולתו לחבר את מציאות העולם עם האין־סוף שלמעלה מגדרי ההשתלשלות נמשך על ידי תורה ומצוות דווקא, ומתגלה בשלוש הרמות הללו. בסיום נכנס המאמר לאות ד, בביאור מדוע גילוי זה בפועל ממש — עבודת הקרבנות — תלוי בזמן שבית המקדש קיים. הנקודה המרכזית עיקר חידושו של המאמר הוא שהמשכת בחינת "אש יוד" — גילוי אלוקי שלמעלה מסדר ההשתלשלות, מבחינת סובב כל עלמין — היא הנותנת ליהודי את הכוח לדלג ולעשות תשובה, להפוך "רגל" ל"ראש", ולחבר את קצה התחתון עם האין־סוף. המשכה זו נמשכת דווקא על ידי תורה ומצוות, ומתגלה בשלוש בחינות: במחשבה (תפילה), בדיבור (תורה) ובמעשה. בכל המצוות שייכות כל שלוש הבחינות, אך בקרבנות דווקא נשלמת בחינת המעשה בגילוי בפועל ממש, ולכן היא תלויה בבית המקדש — שבו האיר המקיף הרחוק ("בית") שכלפיו הכל בהשוואה, ובכוחו מאירה בחינת סובב אף בחיצוניות ובאתגליא. עיקרי השיעור "להקריב לי במועדו" כרומז לתפילה ולמועדים — "מועדו" רומז למועדים, השייכים לעבודת התפילה. השבת נקראת "קודש לכם" (מובדל לגמרי), והמועדים נקראים "מקראי קודש" — לשון קריאה והמשכה מן הקודש; הם ה"דרך" הממוצעת הממשיכה גילוי מן השבת המובדלת אל תפילות ימות החול (על דרך "ושמרו דרך ה'", בראשית יח, יט). ייחוד המועדים לתפילות ולאבות — פסח בחינת אברהם, ומשפיע בעיקר בתפילת שחרית (עבודת העלייה מלמטה למעלה, דרך הודו, ברוך שאמר, ופסוקי דזמרה — עשיה, יצירה, בריאה); שבועות בחינת יצחק ("קול השופר"), כנגד מנחה; סוכות בחינת יעקב ("ויעקב נסע סכותה", בראשית לג, יז), כנגד ערבית. מנחה עניינה המשכה וירידה מלמעלה למטה, ולכן פותחת מיד בשמונה עשרה. "והנה כל זה בחינת דיבור" — שלוש הרמות בכל מצווה — כל האמור עד כה (תורה = דיבור; תפילה = מחשבה) שייך בכל מצווה ומצווה, שבה יש מחשבה, דיבור ומעשה. עצם הייחוד — חיבור סובב כל עלמין עם המקבל — קיים בכל מצווה, אלא שבקרבנות שהוקרבו בבית המקדש בפועל נשלם החיבור בגילוי מוחשי. כפל "ואמרת" ומעבר לאות ד — "ואמרת אליהם" הראשון (כח, ב) = מחשבה ודיבור; "ואמרת להם" השני (כח, ג) = מעשה הקרבנות בפועל. בהנחת הבהמה על המזבח מתאחדת אש שלמטה עם אש שירדה מלמעלה, וזהו גילוי "אש יוד" בפועל ממש (על דרך "בראתיו יצרתיו אף עשיתיו", ישעיה מג, ז). מדוע הגילוי בפועל תלוי בבית המקדש — גילוי המשכה שלמעלה מן ההשתלשלות בחיצוניות ובאתגליא (על דרך קריעת ים סוף — הפיכת "עלמא דאתכסיא" ל"אתגליא", שינוי סדר הטבע) שייך רק במקום בו מאיר המקיף הרחוק, בחינת "בית". על פי מזמור "שיר חנוכת הבית" (תהלים ל) יש פנימי, מזון, לבוש ובית, וה"בית" הוא המקיף הרחוק שכלפיו הכל בהשוואה; בכוחו — "המגביהי לשבת המשפילי לראות" (תהלים קיג, ה-ו) — נהפך רגל לראש אף בחיצוניות. לעומת זאת בחינת מחשבה ודיבור דקרבנות שייכת אף בזמן הזה ובגלות.