לקוטי תורה, פרשת דברים "ציון במשפט תפדה" #1 - הרב יצחק מאיר וייס

לקוטי תורה, פרשת דברים "ציון במשפט תפדה" #1 - הרב יצחק מאיר וייס בשיעור זה נעמיק בפתיחת המאמר "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" (לקוטי תורה, פרשת דברים, דף א' ע"א), שעניינו ביאור ירידת הנשמה לעולם ותכליתה. נבחן כמה דקויות ביסוד "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים", בשורש הנשמה שקדם למעשה בראשית, ובעבודת ה"מודים" הטמונה בברכת "אלקי נשמה". ירידת הנשמה ותכליתה — משורש שלמעלה מן הזמן אל עבודת ה"מודים" תקציר המאמר פותח בשאלת תכלית ירידת הנשמה: מאחר שהנשמות קדמו למעשה בראשית ונמשכו מבחינת ה"מחשבה" (בעוד המלאכים נבראו באחד מששת ימי בראשית מבחינת ה"דיבור"), מה מעלה מתווספת בירידתן למטה. הרב מקדים את יסוד "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים" ומבאר שהחידוש אמיתי — לא דמיון של המקבל אלא "מצַוְּךָ היום" מלמעלה — לפי שהתורה שרשה למעלה מגדרי הזמן, ושם אין "רגע קודם" המשפיע על "רגע הבא". על יסוד זה מתפרשת ברכת "אלקי נשמה": "טהורה" כשורש הנשמה באיחוד גמור, "בראת" כירידה בבחינת "יש מאין", ו"משמרה בקרבי" כבחינת המקיף (סובב). ההכרה מגיעה לשיאה ב"מודים אנחנו לך" — התמסרות לאמת ש"כולא קמיה כלא חשיב". הנקודה המרכזית עיקר המאמר הוא בביאור מעלת ירידת הנשמה שקדמה למעשה בראשית ונמשכה מבחינת המחשבה. הנשמה יורדת אל העולם בבחינת "יש מאין" — דילוג עצום משורשה המאוחד באלוקות — כדי לפעול בו את בירורו ולגלות בו את האמת ש"אתה הוא עד שלא נברא העולם". שיא עבודתה נרמז בברכת "אלקי נשמה" המסתיימת ב"מודים אנחנו לך": הודאה והתמסרות לאמת שהעולם כולו "כלא חשיב" לפניו יתברך, אף שהנברא חש עצמו ל"מציאות" מצד הצמצום. הודאה זו אינה הבנה אלא הפנמה, ונטועה בעצם הנשמה שכל אחד ואחד מישראל יש בו ממנה. עיקרי השיעור פתיחת המאמר (לקו"ת דברים א' ע"א): פירוש "משפט" ו"צדקה" שבפסוק, והקישור למדרשים ולפרשת עקב ("ושמר… את הברית ואת החסד") כפתח לביאור ירידת הנשמה. "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים" (רש"י על "היום הזה"): החידוש אמיתי ולא דמיוני, שכן שורש התורה למעלה מן הזמן, ושם לא שייך ש"הרגע הבא" נמשך מן "הרגע הקודם". מעלת הנשמות על המלאכים: המלאכים נבראו באחד מששת ימי בראשית (מבחינת דיבור), והנשמות קדמו לבריאה (מבחינת מחשבה), כמדרש "במי נמלך — בנשמותיהן של צדיקים". ברכת "אלקי נשמה": "טהורה" — שורש הנשמה בבחינת "טהירו עילאה"; "בראת" — ירידה בבחינת "יש מאין"; "משמרה בקרבי" — בחינת המקיף (סובב כל עלמין), ולא "סובב מלמעלה" בלבד. עבודת ה"מודים": הודאה־התמסרות לאמת ש"כולא קמיה כלא חשיב", על דרך "מודים חכמים לרבי מאיר" — לא הסכמה שבהבנה אלא הפנמה מצד עצם הנשמה.