מאמר "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" תשל״ה #2 הרב יעקב גולדשמיד

מאמר "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" תשל״ה #2 הרב יעקב גולדשמיד "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" – ההבדל בין גלות לשביה, ובין תורה למצוות (המשך המאמר, סעיפים ה–ו) בשיעור זה נעמיק בהמשך המאמר ד"ה "ציון במשפט תפדה" (סעיפים ה–ו, עמ' רי לערך – לאימות במהדורה הנדפסת), ונבחן את החילוק הדק בין "גלות" ל"שביה" ואת השתקפותו בשני הקווים דתורה וצדקה. תקציר השיעור מבאר מדוע עצם הנשמה ("ציון") זקוקה לפדייה אף שאין החטא מגיע אליה: הכישלון ברגל – בכוחות הגלויים – פועל גם בראש, כאדם הנכשל ברגלו ונופל כולו. אולם עצם הנשמה אינה בשביה חס ושלום, אלא רק בגלות – החושך מכסה עליה כ"גרמא בעלמא" (כמשל התפוח המכוסה לכלוך שנשאר תפוח), ואילו כוחות הנשמה המלובשים בגוף הם בשביה ממש. מכאן החילוק: פדיית ציון – במשפט, על ידי עסק התורה; פדיית הכוחות – בצדקה. ובזה גופא – היתרון דשביה: כמשל בן המלך היוצא מבית האסורים ששמחתו גדולה יותר, יתרון האור מן החושך, מה שאין כן בציון שמעולם לא היתה בחושך. בסעיף ו' מתבאר שהחילוק בין תורה למצוות משקף אותו חילוק עצמו: התורה אינה מתלבשת בלומד ואינה מקבלת טומאה ("הלא כה דברי כאש") – שייך בה רק גלות ולא שביה; המצוות מלובשות בדברים גשמיים – ושייך בהן שביה. הנקודה המרכזית עצם הנשמה למעלה מפנימיות הנשמה, ובה לא שייך ענין השביה כלל, כמו שנאמר "וכבודי לאחר לא אתן"; כל ענינה של פדייתה אינו אלא הוצאתה מן ההעלם, מן הדברים המכסים עליה. ולעומתה, כוחות הנשמה המלובשים בנפש הבהמית הם בשביה ממש – כמלך האסור בבית האסורים – ולכן דוקא בפדייתם ישנו יתרון האור מן החושך ושמחה כפולה. וזהו שציון נפדית במשפט – בתורה שאינה בהתלבשות, ושביה נפדית בצדקה – במצוות המלובשות בגשמיות, כי התורה והמצוות גופא הם דוגמת עצם הנשמה וכוחותיה. עיקרי השיעור הקושיא ותירוצה (סעיף ה'): אף שהחטא אינו נוגע לעצם הנשמה, "כי כשלת בעונך" – הכישלון ברגל הנשמה פועל גם בבחינת ראש הנשמה, כאדם שנכשל ברגלו ונופל כל גופו; ולכן נאמר "שובה ישראל". גלות ולא שביה: עצם הנשמה אינה יכולה להיטמא; החושך הוא רק מקיף ו"גרמא בעלמא". צוין המשל: התפוח נשאר תפוח תחת הלכלוך – הסרת הכיסוי מגלה את האור ואינה מהפכת חושך. הובא הביאור באגרת הקודש בענין "פדה בשלום נפשי" – פדיית השכינה ופדיית הניצוצות שבנפש. יתרון האור (הערות 40–43): בפדיית השביה – שמחת בן המלך היוצא מבית האסורים, שמחה כפולה. גודל השמחה לעתיד לבוא בימי בין המצרים ובפרט בתשעה באב, שיהיה למעלה גם מפסח – והראיה: ת"ב חל באותו יום שחל בו א' דפסח; ט"ו באב חביב מפני שבא לאחר הירידה. ובהערה 43 – הדיוק בין "יהיה לששון" (זכריה ח, יט – מבית ראשון לשני, שחסרו בו דברים) ל"והפכתי אבלם לששון" (ירמיה לא – לגאולה השלמה). תורה ומצוות (סעיף ו'): התורה גם כשנלמדת על ידי מי שאינו הגון נשארת דבר ה' – "הלא כה דברי כאש", ואין דברי תורה מקבלין טומאה, כי אינה בבחינת התלבשות בלומד; שייך בה רק גלות (תניא פרק ל"ט – הלומד שלא לשמה, התורה בגלות בתוך הקליפות עד שיעשה תשובה, אך הקליפות אינן שולטות עליה). המצוות – ציצית בצמר גשמי, תפילין בקלף גשמי – מלובשות בגשמיות, ולכן שייך בהן שביה, "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב". העמקת המגיד שיעור: התורה היא חכמתו ורצונו יתברך שקודמת לעולם – אין הפסק דתורה "מתחיל" ממציאות ראובן ושמעון, אלא אדרבה, הם נבראו בשביל הפסק; מה שאין כן מצוה – מלשון צוותא וחיבור – מתחילה ממציאות העולם (בלא אתרוג אין מצות אתרוג), על דרך החילוק בין מוחין למידות. ובהערה 48 – הצריך עיון כיצד תורה "נעשית לו סם" (המות), ואולי מצד היות תלמוד תורה אחת מרמ"ח מצוות – ועדיין צריך עיון.