כולל תפארת לוי יצחק יום א׳ י״ב מנחם-אב תשפ״ו - הרב שמואל רבינוביץ

כולל תפארת לוי יצחק יום א׳ י״ב מנחם-אב תשפ״ו - הרב שמואל רבינוביץ מסלול א' — חומש (פרשת עקב) הנקודה המרכזית: רש"י מבאר "והיה עקב תשמעון" — המצוות הקלות שאדם דש בעקביו, ודווקא הדקדוק בפרטים הדקים שאין בהם טורח מביא לשלמות המעשה, ובזכותם "ושמר ה' אלוקיך לך את הברית ואת החסד". ההשפעה מן המקום העליון יורדת עד ה"אדמה" שבמדרגה התחתונה, ובבחינת "כל העולם מתעלה עמו". עיקרי השיעור: רש"י על "עקב תשמעון": מצוות קלות שאדם דש בעקביו — תשומת לב לפרטים שאין בהם מאמץ, ובזכותם קיום ההבטחה "ושמר ה' אלוקיך לך את הברית". השלמות תלויה בפרטים; כשם שאדם משקיע בגמר מעשיו ובשלמות סעודתו, כך דקדוק המצווה ממשיך את השפע. ההשפעה מן העליון יורדת עד ה"אדמה" — הדומם שבמקום הנמוך ביותר — שכל העולם מתעלה עמו. אתערותא דלתתא מעוררת אתערותא דלעילא שלא בערך, ולכן דווקא ההתבוננות בפרטי הפרטים ממשיכה השפעה גדולה יותר. "לא תערוץ מפניהם... זכור תזכור את אשר עשה ה' לפרעה" — יסוד הביטחון; ובבחינת "לב חכם לימינו", להתבונן בהישג שכבר הושג ולקבל קבלות קטנות ומדודות. מסלול ב' — גמרא (מסכת חגיגה, דף י"ב ע"א) הנקודה המרכזית: סוגיית סדר הבריאה — בית שמאי (שמים נבראו תחילה), בית הלל (ארץ נבראה תחילה) וחכמים ("זה וזה כאחד נברא"). ריש לקיש מיישב שבבריאה קדמו שמים ובנטייתם קדמה הארץ, והרקיע נוצר מאש וממים שהקב"ה תרפם זה בזה — "עושה שלום במרומיו". מכאן עוברת הסוגיה להבחנה שבין "גם זו לטובה" של נחום איש גמזו ל"הכל לטובה" של רבי עקיבא. עיקרי השיעור: מחלוקת בית שמאי, בית הלל וחכמים בסדר בריאת שמים וארץ — "יעמדו יחדיו", דלא משתלפי מהדדי. יישוב ריש לקיש: בבריאה קדמו שמים, ובהעמדתם במקומם קדמה הארץ. הרקיע מאש וממים שנתערבו — "עושה שלום במרומיו", שאין האש והמים מכבים זה את זה. נחום איש גמזו ("גם זו לטובה") לעומת רבי עקיבא ("הכל לטובה"): על פי ביאור הרבי, אצל רבי עקיבא המעשה עצמו קשה ומביא לטובה, ואילו נחום איש גמזו רואה את הטובה בעצם הדבר. דרשת ריבוי "את" לרבות תלמידי חכמים; ומניין העמודים שהארץ עומדת עליהם — עד "צדיק יסוד עולם", עמוד אחד. מסלול ג' — שולחן ערוך הרב (הלכות שבת, סימן ש"ח, סעיפים ז'–י') הנקודה המרכזית: בירור מיני המוקצה. בכלים — שניים מותרים בטלטול (כלי שמלאכתו להיתר ולאיסור, לצורך גופם ומקומם) והשלישי אסור. מוקצה מחמת גופו, שאין עליו תורת כלי, אסור אף לצורך גופו ומקומו, ומסיים אדמו"ר הזקן בסיכום חמשת מיני המוקצה. עיקרי השיעור: שלושה מיני מוקצה בכלים: כלי שמלאכתו להיתר ולאיסור מותרים לצורך גופם ומקומם, ומוקצה מחמת חיסרון כיס אסור. מוקצה מחמת גופו: אבנים, עצים, קנים, אפר וחול וכיוצא בהם שאין עליהם תורת כלי — אסורים בטלטול אף לצורך גופם ומקומם. מאכלות האסורות בהנאה, ואף שאין איסורם אלא מדברי סופרים או בו ביום (נולד, ביצה שנולדה בשבת), בכלל מוקצה מחמת גופו. אבן או קורה גדולה שיש עליה תורת כלי — מותרת בטלטול, ואין הגודל והכובד מבטלים ממנה שם כלי. סיכום חמשת מיני המוקצה (סעיף י'): חיסרון כיס, גופו, איסור הנאה או אכילה, מצווה, ואיסור בין השמשות. מסלול ד' — רמב"ם / חסידות (עבד עברי → זרע אדם וזרע בהמה) הנקודה המרכזית: הפרשה פותחת ב"כי תקנה עבד עברי" — אף היהודי שבמדרגה התחתונה, ו"קנה עבד קנה אדון לעצמו". בפנימיות הדברים, לשון היחיד "כי תקנה" מכוונת למשה, ומכאן בא המאמר על "וזרעתי את בית ישראל זרע אדם וזרע בהמה" — שני סוגי נשמות הנחלקים בבחינת הדעת: אם מרגישים חיות האלוקית בהרגשה גמורה או משכילים אותה בלבד. עיקרי השיעור: פתיחת המשפטים ב"כי תקנה עבד עברי" — התורה פותחת ביהודי שבמדרגה הנמוכה; "קנה עבד קנה אדון לעצמו", ועיקרי דיני שילוחו (שביעית, יובל, גירעון כסף, מיתת אדון). "זרע אדם" — נשמות שיש בהן דעת, המרגישות חיות האלוקית בהרגשה גמורה כהרגשת חיי הנפש, ומכירות במציאותה "כאילו רואה בעיניו". "זרע בהמה" — נשמות המשכילות גדלות ה', אך אין ההשכלה בהן בבחינת הרגשה ממש, אלא כלימוד דבר שחוץ ממנו. ה"מן" — "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן": העינוי שבצורך לדמות את הטעם מלמד את ההבדל שבין ראייה והשכלה לבין הרגשה של ממש. מכאן חביבות ה"מודה אני" שבקימת הבוקר — קבלת יום חדש במתנה, וההודאה על חיות האלוקות המתחדשת בכל פרט ופרט.