לקוטי תורה, פרשת דברים "ברבות עקב" #2 - הרב יצחק מאיר וייס

לקוטי תורה, פרשת דברים "ברבות עקב" #2 - הרב יצחק מאיר וייס סיכום שיעור — המשך המאמר ד"ה "ציון במשפט תפדה" (לקוטי תורה, פרשת דברים) — שיעור ב' נעמיק בשיעור זה בהמשך ביאור המאמר "ציון במשפט תפדה" שבלקוטי תורה (דף א, עמוד ד — כפי שצוין בעל־פה, וטעון אימות), ונבחן את שתי ההמשכות האלוקיות — רחמים וחסד — הניתנות מלמעלה כנגד שתי העבודות של משפט וצדקה, על יסוד משל המטרוניתא שבמדרש. תקציר: משפט וצדקה מלמטה — רחמים וחסד מלמעלה לאחר שנתבאר בשיעור הקודם עניין המשפט — הן כתורה והן כעבודת הצמצום שהאדם שופט את עצמו — מבאר הצמח צדק בקצרה את עניין "ושביה בצדקה": הצדקה היא כללות המצוות המעשיות, ובפרטיות מצות הצדקה עצמה, שהמשפט מביא אליה (וכמצוין לד"ה "שירו לה'"). עניינה — "שוש אשיש בהוי'", שמחה גלויה, שהיהודי ממשיך גילוי אלוקי בעולם על ידי מעשה המצוות. מכאן עובר המאמר לשני ה"אריסין" שמביא המלך: רחמים — י"ג מדות הרחמים המתגלות ביום הכיפורים ונמשכות דווקא על ידי עבודת המשפט והעינוי, על דרך כתישת הזיתים המוציאה את השמן ("כתית למאור"), וכן על ידי התורה (שושנה — י"ג עלין, ולשון "שונה"); וחסד — הנעלה אף מי"ג מדות הרחמים. ההבדל מתבאר בפסוק "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו... כצמר יהיו": שלג הוא בחינת לבושי עתיק יומין ("לבושיה כתלג חיור") — י"ג מדות הרחמים דיום הכיפורים, ואילו צמר הוא "ושער רישיה כעמר נקא" — שערות שהן מעצמיות, בחינת חסד עליון שבבחינת אין סוף ממש (וכמובא מעץ חיים). ברחמים יש עדיין תערובת דין — "כל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו", והרחמים מתעוררים דווקא מהכרת שפלות הזולת; בחסד אין שום נתינת מקום למציאות הזולת — "בין לעניים בין לעשירים". גילוי החסד הוא בחג הסוכות (בחינת טל — "כי חפץ חסד הוא"), לעומת עשרת ימי תשובה שהם בחינת "מלך המשפט" (בחינת גשם — אתערותא דלתתא). והסוכה עצמה — בחינת צדקה, כמובא מפרי עץ חיים סוף שער הסוכות להרבות בצדקה בחג. הנקודה המרכזית כנגד שתי העבודות שעם ישראל מביא — משפט (תורה וצמצום עצמי) וצדקה (מצוות מעשיות) — ממשיך הקב"ה שתי המשכות: י"ג מדות הרחמים וחסד עליון. הרחמים, עם כל גודל מעלתם, נמשכים דווקא על ידי כתישה ועינוי ויש בהם עדיין תערובת דין, שכן הם תלויים בנתינת מקום למציאות הזולת וחסרונו. החסד לעומתם הוא בחינת אין סוף ממש — כשערות שמעצמיות, שאינן תופסות מקום כלל למציאות הנפרדת — והוא המתגלה בחג הסוכות, הבא לאחר עבודת התשובה דעשרת ימי תשובה. עיקרי השיעור "ושביה בצדקה" — הצדקה היא כללות המצוות המעשיות ובפרטיות מצות הצדקה; המשפט מביא לצדקה (כמצוין לד"ה "שירו לה' כי גאות עשה"), ועניינה "שוש אשיש בהוי'" — שמחה גלויה, המשכת גילוי אלוקי בעולם על ידי מעשה בפועל ("ישמח ישראל בעושיו"). רחמים נמשכים על ידי משפט — י"ג מדות הרחמים מתגלות ביום הכיפורים דווקא על ידי "ועניתם את נפשותיכם", על דרך כתישת הזיתים המוציאה את השמן (וכמצוין לד"ה "בהעלותך") — ההמשכה הנעלית באה דווקא על ידי כיווץ; וכן על ידי התורה — "שושנה" בעלת י"ג עלין, מלשון "שונה" (ד"ה "לדוד ה' אורי"). שלג וצמר — רחמים וחסד — "כשלג ילבינו" היינו לבושי עתיק יומין ("לבושיה כתלג חיור"), בחינת י"ג מדות הרחמים; "כצמר יהיו" היינו "ושער רישיה כעמר נקא" — שערות שמעצמיות, בחינת חסד עליון שבבחינת אין סוף ממש (עץ חיים), הנעלה מבחינת לבושים שהם דבר נפרד. התערובת דין שברחמים — "כל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו" — יש הגבלות ברחמים; והרחמים מתעוררים דווקא מהכרת חסרון הזולת ("על מי שצר לו ולעניים"), מה שאין כן החסד — "בין לעניים בין לעשירים", ללא כל נתינת מקום למציאות הזולת. גילוי החסד בחג הסוכות — עשרת ימי תשובה הם בחינת "מלך המשפט" (גשם — אתערותא דלתתא), וחג הסוכות בחינת חסד וצדקה (טל — "כי חפץ חסד הוא"; פרי עץ חיים סוף שער הסוכות — להרבות בצדקה בחג; ד"ה "האזינו השמים"). "הנותן שלג כצמר" — אף השלג דיום הכיפורים נמשך באופן הצמר. תוספת ביאור ב"ציון במשפט תפדה" — על פי ד"ה "ותאמר... צחוק עשה לי אלקים": דווקא בגבורות ובבירורים שהיהודי פועל בעולם מתעורר תענוג נעלה למעלה (בחינת יצחק — "כי אתה אבינו").