כולל תפארת לוי יצחק יום ה׳ ב׳ מנחם-אב תשפ״ו - הרב שמואל רבינוביץ

*מסלול חומש – שיחת הרבי על "מפי עצמו"* הנקודה המרכזית: הגמרא אומרת שספר דברים אמרו משה "מפי עצמו", ותוספות מבארים – ברוח הקודש. הרבי מקשה: וכי קודם לכן לא הייתה זו נבואה ישירה מפי הגבורה? ומבאר שכאן ירד משה רבנו לדרגת העם, מפני שעמדו להיכנס לארץ ישראל ולעבוד עבודה בגשמיות, וירידה זו עצמה היא עלייה – שכן דווקא על ידי העבודה בתחתונים ממשיכים את העצמות, כפי תכלית הכוונה של "דירה בתחתונים". ומכאן הוראה נפלאה: ככל שהדור נמוך ורחוק יותר, כך נעלה יותר האור האלוקי שבחידושי התורה והתקנות של רבותינו שבאותו הדור. עיקרי הנקודות: "אל תתגרו בם" – ורש"י על "כי ה' אלקיך ברכך": "הראו עצמכם עשירים" ולא לחרף את טובתו יתברך. בכל דור ודור ישנו ה"משה רבנו" שבו, היורד אל דרגת הדור לתת לו כוחות; וכל הלומד תורה ומפרשה יש בו מניצוצו של משה (על פי השיחה – מקורה ככל הנראה בלקוטי שיחות על פרשת דברים, וטעון אימות). דברי החפץ חיים על הזוהר: משנת ת"ר נפתחו שערי החוכמה למטה – כי הדורות הנמוכים זקוקים לגילויים גדולים יותר. הזכרת החטאים אינה סתירה ל"אל תזכיר לבעל תשובה עוונות ראשונים" – על פי אדמו"ר הזקן: "וחטאתי נגדי תמיד" – נגדי דווקא, מרחוק, כמסייע ליראת שמים ולא כהתבוססות בעבר. *מסלול גמרא – חגיגה דף י ע"ב: "הררים התלויים בשערה"* הנקודה המרכזית: המשנה במעילה קובעת שהנוטל אבן או קורה של הקדש לא מעל, ואם נתנה לחברו – הוא מעל וחברו לא מעל. הגמרא מבררת מדוע דין זה נמנה על "הררים התלויים בשערה", ומעמידה כשמואל – בגזבר שההקדש מסור לו, שכל היכא דמנחה ברשותו היא, ורק בהוצאה לחברו מוציאה לחולין. עיקרי הנקודות: בנאה בתוך ביתו – לא מעל עד שידור תחתיה בשווה פרוטה; וחידוש התוספות: אף אז לא יצאה כולה לחולין אלא כשיעור הנאתו בלבד. דיון ברש"י: השינוי הנדרש – סיתות האבן או קביעתה – ומשמעותו בהוצאה מרשות הקדש. מסקנת הסוגיה כרבה: הנזכר שהוציא מעות הקדש – השליח חייב מעילה, אף שהבעלים הוא "שוגג קרוב למזיד" והשליח קרוב לאונס – וזהו עומק "הררים התלויים בשערה", הלכה שהיא קבלה מחכמים אף במקום שאין השכל תופסה. דבר התעוררות לקראת תשעה באב מעשה דרבי ברוקא ואליהו הנביא בשוקא דבי לפט (תענית דף כ"ב ע"א – הציון טעון אימות): שני הבדחנים שזכו לעולם הבא על שמשמחים עצבים. הביאור: מדרגתם – לשמוח בשמחת הזולת ולהצטער בצערו כבנו ממש, היפך טבע העולם, וזוהי העבודה הנדרשת בימים אלו לתיקון סיבת החורבן. *מסלול שולחן ערוך אדמו"ר הזקן – הלכות שבת סימן ש"ז* הנקודה המרכזית: בסעיפים אלו נתבארו גדרי הדיבור והאמירה בשבת: שאילה מן השד בדבר המותר בחול ולצורך רפואה, לחשים של רפואה המותרים בשבת, ודין אמירה לנוכרי במקום הפסד. עיקרי הנקודות: מים שוטפים המפסידים נכסיו או חביות יין שנתרועעו – מותר לקרוא לנוכרי אף שיודע שיתקן במלאכה גמורה, ובלבד שלא יאמר לו שום רמז ציווי. אך מותר לומר לפניו "כל המציל הפסד זה אינו מפסיד שכרו" – ונתבאר בעיון גדר החילוק הדק בין רמז בדרך ציווי, האסור, לבין אמירה כללית שאין בה הטלת חובה. ישראל שאמר לנוכרי לעשות מלאכה – מותר ליהנות למוצאי שבת בכדי שיעשה, ובלבד שלא יהא דבר של פרהסיא. *מסלול רמב"ם – הלכות בית הבחירה פרק ב'* הנקודה המרכזית: מהלכה ט' ואילך נתבארו פרטי מבנה המזבח: חוט הסיקרא החוגר באמצעו להבדיל בין דמים עליונים לתחתונים (ונחלקו אם חוט ממש או צבע דק כחוט), מבנה הכבש ומידותיו, והדרך שבונים את המזבח. עיקרי הנקודות: הכבש – אורכו ל"ב אמה כנגד גובה תשע אמות, שיפוע מתון, "והיה אוכל בארץ" ופורח אמה על היסוד ואמה על הסובב, ואוויר מעט מפסיק בינו למזבח ליתן האיברים בזריקה. שני כבשים קטנים יוצאים ממנו לפנות ליסוד ולסובב; והרבובה – חלון במערבו של הכבש שבו נותנים פסולי חטאת העוף עד שתעובר צורתן. שני שולחנות במערב הכבש: של שיש לאיברים – שלא יתחממו, ושל כסף לכלי שרת. בניין המזבח: כולו אטום כמין עמוד, אבנים שלמות בסיד זפת וקוניה (מין מתכת רכה, ולא ברזל האסור).