חסידות מבוארת - עבודת התפילה - ״שירת הנשמות״ #3 - הרב יוסף יצחק הבלין

חסידות מבוארת - עבודת התפילה - ״שירת הנשמות״ #3 - הרב יוסף יצחק הבלין עניינה הפנימי של התפילה — התקשרות הנשמה בשורשה וקבלת פני השכינה תקציר השיעור השיעור ממשיך את פרק ז' שהוחל בסופו של השיעור הקודם, ומברר את היסוד הגדול העולה מן האמור: כל מהותה של תפילה איננה בקשת צרכים, אלא ההתקשרות והתחברות באלוקות מצד הנשמה, שהיא מקושרת ומחוברת בשורשה ובמקורה מצד עצמה. מכאן שבעבודת התפילה אין מקום לשום עניין השייך אל הגוף ואל נפש הבהמית, שכן לא הגוף הוא המתפלל אלא הנפש שהיא חלק אלוקה ממעל ממש. בהמשך נתבאר עניין קבלת פני שכינה על פי גדרו של כלי, ולסיום — מהותם של "כלי טוב" ו"כלי רע" ופעולת היצר להשמין לב האדם ולאטום אזניו לבל יקלוט את תפילת נשמתו. הנקודה המרכזית תוכנה הפנימי של התפילה הוא, שאין האדם מחדש בה אהבה חדשה כלל, כי הנשמה מצד עצמה עומדת תמיד בהשתוקקות עצמית להיפרד מן הגוף המפריד בינה לבין שורשה ולהידבק באלוקים חיים, והיא מזמרת ומשבחת לקוב"ה תמיד. כל יגיעת האדם בהתבוננות ובדיבורי התפילה אינה אלא לפעול שגופו ונפשו הבהמית ישמעו ויקלטו בתוכם את תשוקת הנשמה — היינו "אזנים נקבו מלמעלה" — עד שתשוקה זו תבוא בהתגלות ותהא נרגשת גם בגוף. וככל שהאדם מרגיש פחות את ישות גופו, כן ביכולתו להרגיש יותר את נשמתו המשתוקקת, שכן עצם הישות של הגוף היא המעלמת והמסתרת על דביקות זו. עיקרי השיעור אין מקום לרגש הגוף בתפילה — פשוט הוא שברמ"א נפסק שהמתפלל יסיר כל תענוגיו מליבו ויכוון שעומד לפני הקב"ה; אך רבנו מוסיף, שלפי התוכן הפנימי אין מקום אף לשום רגש שמקורו בגוף ובנפש הבהמית, שהרי הדביקות הנרגשת בנשמה היא דביקות רוחנית בתכלית. הקשר לאהבת ישראל (בהערה 20) — כמבואר בתניא, שאהבת ישראל אמיתית אפשרית רק מצד האחדות של שורש נשמות ישראל, ולפיכך צריך האדם לפעול בעצמו שיהיה גופו טפל ונפשו עיקר, "שגופו יהיה נבזה ונמאס בעיניו ורק שמחתו תהיה שמחת הנפש לבדה" — שאם אין הגוף טפל, אין ביכולתו לאהוב יהודי באמת. בקשת הצרכים בי"ח ברכות (הערה 21) — אין זו סתירה, שכן כוונת הבקשה לפי תוכן התפילה הפנימי היא שיתגלה אלוקות למטה בעולם הגשמי דווקא; וכלשון הרב המגיד, שלא תהא הבקשה בבחינת "כאותם דאבדין לגרמייהו" ו"דצווחין הב הב" — "תן לי, תן לי" לעצמו. פני שכינה וגדר הכלי (הערה 26) — שורש נשמות ישראל למעלה הוא מבחינת שכינה, על שם ששוכנת בנבראים, והמשכת החיות לכל העולמות היא על ידי התלבשות תחילה בנשמות ישראל. לפיכך התפילה — שהיא השתוקקות הנשמות להיות קשורות בשורשן — נקראת "פני השכינה", וקבלת פני שכינה היינו שהאדם מבטל גופו ונפשו הבהמית להיותם כלי קיבול ולבוש לתפילת הנשמה. ראיה מהלכות שבת (הערה 29) — הרבי משתמש תדיר בפסק הדין שהמוציא פחות מכשיעור בכלי — פטור אף על הכלי, לפי שהכלי בטל וטפל אל הדבר שבתוכו; וזהו גדרו של כלי, כלבוש הבטל אל לובשו. כלי טוב וכלי רע — כלי טוב הוא מי שזיכך גופו עד שהאהבה המתעוררת בנשמתו נקלטת בו בפנימיות; וכלי רע הוא שגופו ורצונותיו חשובים אצלו, ואין דיבורי התפילה נקלטים בו אלא נפלטים ממנו — ועליו נאמר "אין זוכין להקביל פני שכינה". ומטעם זה עצמו פועל היצר "השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע, פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו".