מאמר [ב׳] "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" תשל״ה #2 ואחרון - הרב יעקב גולדשמיד

מאמר [ב׳] "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" תשל״ה #2 ואחרון - הרב יעקב גולדשמיד תקציר: מעלת המעשה כמפתח לשני הפירושים ב"ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" השיעור עוסק בסיום המאמר השני (דשבת), שהוא המשך למאמר הראשון (דליל ראש חודש). במאמר הראשון נתבאר ש"ציון במשפט תפדה" קאי על הדרגה הנעלית — עבודת הצדיקים ובחינת עצם הנשמה, בחינת התורה; ו"ושביה בצדקה" על הדרגה שלמטה הימנה — החלק המתלבש בגוף, בחינת המצוות. במאמר זה מביא הרבי את ביאור הצמח צדק שיש פירוש הפוך: "ציון" — צדיקים, ו"שביה בצדקה" — בעלי תשובה, שדרגתם נעלית יותר. יישוב שני הפירושים נעוץ בעניין מעלת המעשה, המתגלה לעתיד לבוא ושייך גם לזמן הזה. הנקודה המרכזית שני הפירושים אינם סותרים אלא משלימים: מצד סדר ההשתלשלות דעכשיו, שבו "תלמוד גדול", אכן "ציון במשפט תפדה" למעלה מ"ושביה בצדקה"; אך מצד הגילוי דלעתיד לבוא, שבו "מעשה גדול", מתהפך הסדר, וירידת הנשמה לעולם לפעול בגשמיות היא הנעלית, ועל כן "משיח אתי לאתבא צדיקייא בתיובתא". והיסוד לזה, שכל הגילויים דלעתיד תלויים במעשינו ועבודתנו כל משך זמן הגלות, ולכן גם עכשיו — בעקבתא דמשיחא — ההדגשה היא על המעשה בפועל דווקא, שהוא הפנימיות שתתגלה לעתיד. עיקרי השיעור הראיה מבית המקדש — לכאורה תמוה: הרי כל ארבעת סוגי הנבראים היו במשכן (אדנים — דומם, קרשים — צומח, יריעות — חי, כהנים — מדבר), ואף על פי כן דווקא הדומם שבו הוא הנעלה. אלא שזהו עניין "מעשה גדול" שיתגלה לעתיד, שהפנימיות דווקא בבחינת הדומם והמעשה. מעלת המעשה בהלכה גם עכשיו — מצווה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים דוחה תלמוד תורה (סעיף תסב"ב, עמוד קלב — לאימות), ומכאן שגם בזמן הזה, שבו הכלל הוא "תלמוד גדול", יש נקודת מעלה במעשה הדוחה את הלימוד. ביאור הרבי בחריפות דברי חז"ל — מי שאינו מוכן להפסיק מלימודו לצורך מצווה, אין חסרונו בהנהגה בלבד אלא בעצם לימודו: תורה שאינה מכירה בכך שהעיקר הוא המעשה — אין בה קדושת התורה, ו"לומד חומר" ולא תורה. הדרוש האחרון של אדמו"ר הזקן — בפיענה, בימים שלפני הסתלקותו, אמר דרוש שכל תוכנו מעלת המעשה; ודווקא בשלימות עבודתו נתגלה שהשלימות היא "מעשה גדול". וכן באיגרת הקודש: מאמר חז"ל "תלמוד תורה כנגד כולם" נאמר בימיהם, מה שאין כן בעקבתא דמשיחא שעיקר עבודה הוא בצדקה — וכן ראינו אצל הרבי, שעיקר כוחו היה במבצעים. מעלת התשובה על פי הירושלמי — שאלו לחכמה, לנבואה, לתורה, ולבסוף להקב"ה שאמר "יעשה תשובה ויתכפר לו". ואין זה דילוג דרגות אלא עלייה מסודרת: לאחר עבודת התורה מתגלה מעלת התשובה, שהיא עניין "מעשה גדול", ובה תלויה הגאולה — כפסק הרמב"ם שישראל עושין תשובה ומיד הן נגאלין.