חסידות מבוארת - עבודת התפילה - ״שירת הנשמות״ #6 - הרב יוסף יצחק הבלין

חסידות מבוארת - עבודת התפילה - ״שירת הנשמות״ #6 - הרב יוסף יצחק הבלין עבודת התפילה — עוררות האהבה המסותרת שבלב נעמיק בשיעור זה בגדר עבודת התפילה כפי שהיא מתבארת בתורת החסידות, ונבחן את היחס שבין עבודת התורה לעבודת התפילה ואת שורש כוחה של התפילה לעורר את בחינת אברהם שבנפש כל אחד ואחד מישראל. הנקודה המרכזית השיעור מבאר כי עבודת התפילה שייכת למידת לילה — עבודת ה' מתוך מצב של העלם והסתר, שבו אין האור האלוקי מאיר בגילוי בנפש — כנגד לימוד התורה השייך למידת יום ולבחינת ישראל, שבו האור מאיר בגילוי. שתי בחינות אלו הן שני השמות שנקראו בהם ישראל, יעקב וישראל, וכן שני זמני העבודה שנחלקו בהם רב המנונא ורבא ("זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד"). תוכנה הפנימי של התפילה איננו בקשת צרכים גשמיים בלבד, אלא ההתחברות העצמית של האדם עם אלוקות, ולפיכך היא מוכרחת אצל כל אדם אף שאין מעלתה כמעלת התורה. עיקר עבודה זו הוא לעורר את האהבה המסותרת — האהבה הטבעית לקדוש ברוך הוא החקוקה בכל נשמה מצד היותה חלק אלוקה ממעל ממש — מבחינת ה"שינה" שבה היא נמצאת. עיקרי השיעור תחת אשר לא עבדת בשמחה (עמ' לג): הן לפירוש האריז"ל והן לפירוש הרמב"ם, העונש שבתוכחה בא על חיסרון השמחה בעבודה. מכאן מוכח שמדרגת השמחה וטוב הלבב מעצם עבודת ה' היא בהישג ידו של כל אחד מישראל, ואינה נחלת בעלי המדרגה בלבד. מידת יום ומידת לילה: כשם שביום מאיר האור בגילוי ובלילה שולט ההעלם וההסתר, כך יש שתי מדרגות בעבודת ה' — עבודה מתוך גילוי האור האלוקי בנפש, ועבודה מתוך מצב של אלם והסתר. ישראל ויעקב: ישראל מלשון "לי ראש" — מדרגת הגילוי, כחיות הנפש הניכרת בגלוי בראש; ויעקב מלשון "עקב" — מדרגת ההעלם, כחיות הנפש שאינה ניכרת ונרגשת ברגל. לימוד התורה כנגד בחינת ישראל ומידת יום, ועבודת התפילה כנגד בחינת יעקב ומידת לילה. מעשה דרבא ורב המנונא (שבת י, א): רבא ראה את רב המנונא מאריך בתפילתו וטען "מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה". ולדעת רב המנונא — "זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד"; אף שהתורה חיי עולם והתפילה חיי שעה, מ"מ חייב אדם לקבוע לתפילה זמן ואף להאריך בה, לפי שתוכנה הוא התחברות האדם באלוקות. וישכם אברהם בבוקר: בלב כל אחד מישראל טמונה בחינת אברהם — מידת האהבה העצמית לה' ("אברהם אוהבי"), אהבה טבעית ומסותרת כאהבת הבן לאב מצד היותם עצם אחד, ולא אהבה הנולדת מהתבוננות בטובות. עבודת התפילה בשחר היא "וישכם אברהם" — לעורר אהבה זו משנתה על ידי ההתבוננות בגדולת ה', וכמאמר הכתוב "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ". עת רצון של שחר: כמבואר בזוהר, בכל בוקר מתעוררים החסדים העליונים ("עידן רעוא") ומתגלית מידת החסד שהיא מידתו של אברהם ("בוקר דאברהם"); גילוי זה נותן כוח לכל אדם לעורר את האהבה המסותרת שבליבו, ומטעם זה למדו חז"ל תפילת שחרית מן הכתוב "וישכם אברהם בבוקר".