חסידות מבוארת - עבודת התפילה - ״שירת הנשמות״ #4 - הרב יוסף יצחק הבלין

חסידות מבוארת - עבודת התפילה - ״שירת הנשמות״ #4 - הרב יוסף יצחק הבלין תקציר: משיר השירים לתפילת שורש הנשמה — מ"הללו" ל"התהללו" נעמיק בשיעור זה בעניין דרגות התפילה, מן התפילה שבבחינת "שירים" לשון רבים אל התפילה שבבחינת "שיר" לשון יחיד, ונבחן כמה פרטים ודקויות באופן עבודת ה' זו. השיעור נסוב על ביאור המאמר (בסביבות עמוד יד, לפי הנמסר בשיעור) בעניין "שיר השירים", לשון "התהללו בשם קדשו", ובקשת "ה' שפתי תפתח", עד לביאור הזוהר על "למען יזמרך כבוד ולא ידום". הנקודה המרכזית עיקר עבודת התפילה הוא שיתבטל האדם ממציאותו הפרטית עד שלא נשמעת בתפילתו אלא תפילת הנשמה בלבד, ומתוך כך נכלל בשורש נשמות ישראל שהם "קומה אחת שלימה". כל זמן שהאדם עדיין מרגיש את מציאותו, חושיו וכליו הפרטיים — תפילתו היא בבחינת "שירים" לשון רבים, שכל אחד ואחד מובדל מחברו כפי מדרגתו; וכאשר ביטל מציאותו לגמרי — הרי זו בחינת "שיר" לשון יחיד, שירת כללות נשמות ישראל שהם אחד. ובדרגה נעלית יותר מבאר, שהאדם שומע לא רק את תפילת נשמתו המלובשת בגוף, אלא את תפילת שורש הנשמה למעלה, ולזה מכוונת לשון "התהללו" בלשון נפעל — שהנבראים המשבחים נעשים הם עצמם מהוללים. עיקרי השיעור שיר השירים — שתי בחינות: "שירים" לשון רבים הוא כשהאדם מתפלל מתוך הרגשת מציאותו, וכל אחד מובדל מחברו במדרגת תפילתו ("ושירי בני ישראל"); "שיר" לשון יחיד הוא כשתפילתו היא תפילת נשמתו בלבד, ואז נרגש בשורשה בבחינת "ישראל" שכולם קומה אחת שלימה ודבוקים בגוף אחד. מכאן גם טעם לצורך במניין — שאין התפילה עניין של יחיד, אלא התחברות לכנסת ישראל ולשורש הנשמות. "התהללו בשם קדשו" — לשון נפעל: הקושי הוא מדוע נאמר "התהללו" ולא "הללו את שם קדשו" כלשון שאר פסוקי דזמרה; ולשון נפעל (כדוגמת "הלחם נאכל", ו"נשבע" שהוא נפעל אף באדם עצמו) מורה שהנבראים המשבחים את השם נעשים בעצמם מהוללים ומקבלים תהילה. "ה' שפתי תפתח" דווקא קודם התפילה: הוקשה מדוע אין אומרים בקשה כזו קודם כל מצווה (כגון הנחת תפילין), ומדוע נזכר בה דווקא שם אדנ-י. וכן צוין שסדר התפילה בשולחן ערוך הוא פסוקי דזמרה, קריאת שמע ואחר כך שמונה עשרה — ולאחר שכבר עשה האדם את כל הסדר, אומר "איני יודע מה לעשות עוד" ומבקש שיפתח לו הקב"ה את פיו. דעת כשורש עבודה שבלב: "דע את אלקי אביך ועבדהו בלב שלם" — שהעבודה שבלב היא לפי הדעת, ואין הכוונה לידיעה בלבד אלא להעמקת הדעת ותקיעת המחשבה בגדולת ה' בחוזק ובעומק, עד שתהא מחשבתו קשורה בו בקשר אמיץ כדרך שאדם קשור בדבר גשמי המוחשי לו. (הודגש בשיעור: מחשב או בינה מלאכותית יכולים "לידע", אך אין להם דעת — שהיא ההתקשרות ממש.) אהבה ויראה הבאים מלמעלה — וביאור הזוהר: לרוב דורשת עבודה זו יגיעת נפש עצומה, ובפרט למי שאין נפשו זכה; אך לפעמים אצל בעל מדרגה, מיד בתחילת ההתבוננות מתעורר לבו מאליו, והוא עצמו מתפלא מהיכן באה התעוררות זו — וזוהי אהבה ויראה הבאים מלמעלה. וסיבתה מתבארת על פי הזוהר בפסוק "למען יזמרך כבוד ולא ידום": ש"כבוד" הוא כינוי לשכינה ולמידת המלכות, שהיא מזמרת ומשבחת לפני הקב"ה בתמידות בלי הפסק, ומשתוקקת תמיד לעלות ולהיכלל בדרגות שלמעלה ממנה — וזהו גם "אלקים אל דמי לך".