מאמר ב׳ ״אני לדודי ודודי לי״ 1# תשל"ה אור ליום ה', ליל אדר"ח אלול - הרב יעקב גולדשמיד

מאמר ב׳ ״אני לדודי ודודי לי״ 1# תשל"ה אור ליום ה', ליל אדר"ח אלול - הרב יעקב גולדשמיד תקציר — המלך בשדה: אתערותא דלתתא וגילוי המלכות בחודש אלול בשיעור זה נעמיק בביאור מאמר אני לדודי ודודי לי (תשל"ה), המיוסד על מאמר אדמו"ר הזקן בלקוטי תורה פרשת ראה, ונבחן כמה פרטים ודקויות באופן עבודת ה' שבחודש אלול. נבאר את היחס שבין "אני לדודי" ל"ודודי לי", את חידושו של אדמו"ר הזקן במשל המלך בשדה, ואת שילוב האהבה והיראה שבעבודה זו. הנקודה המרכזית המאמר עומד על מהותו של חודש אלול כזמן שבו מתגלית מלכותו יתברך ("מלך בשדה"), ומבאר כי גילוי זה הוא בבחינת "אני לדודי" — אתערותא דלתתא המקדימה ומכינה את "ודודי לי", היא האתערותא דלעילא שבראש השנה ויום הכיפורים. עיקר החידוש הוא, שאף שבחודש אלול כבר מאירות י"ג מדות הרחמים, מכל מקום נשארים ימי אלול בגדר ימות החול, ואינם נעשים ימים טובים כשבת ויום טוב. יישוב הדבר הוא במשל המלך בשדה: בשבת וביום טוב נדרש האדם לעלות ולהתרומם אל הגילוי, ואילו באלול המלך יורד ומתגלה אל האדם במקומו ובמצבו, ואין הדבר מצריך פרישה מן החול. עוד מודגש שהעבודה כוללת גם אהבה וגם יראה כאחד, שכן האהבה המסותרת שבלב כל יהודי זקוקה לנתינת כוח מלמעלה כדי לבוא לידי גילוי. עיקרי השיעור ראשי וסופי התיבות דאלול: "אני לדודי ודודי לי" הוא המפורסם שבארבעת ראשי התיבות של אלול, ומיוחד בכך שגם סופי התיבות — ד' יודי"ן שבגימטריא ארבעים — מכוונים כנגד ארבעים יום שמראש חודש אלול עד יום הכיפורים; משמע שהוא מקושר לאלול יותר משאר ראשי התיבות. עוד נתבאר שדרשת ראשי תיבות אינה מקריות מספרית, אלא גילוי שהשורש הפנימי מגיע ממקום אחד. "אני לדודי" ו"ודודי לי": אלול פותח בבחינת "אני לדודי" (אתערותא דלתתא), ומכאן ואילך עד יום הכיפורים בבחינת "ודודי לי" (אתערותא דלעילא); שני הפסוקים אינם נפרדים, וכשם שיש בהם יראה כך יש בהם אהבה (לקוטי תורה, ראה, ד"ה אני לדודי, לב ע"א ואילך). בניין המלכות בעשרת ימי תשובה: הסתלקות המלכות בשקיעת ליל ראש השנה, ותחילת בניינה בתקיעת שופר על ידי ישראל; בניין זה נמשך עשרה ימים ומסתיים בתפילת נעילה — ומטעם זה אומרים "המלך הקדוש" ו"המלך המשפט" (על פי כתבי האריז"ל, עץ חיים ופרי עץ חיים). אהבה מסותרת הזקוקה לגילוי: אין די באהבה המסותרת הטבועה בכל יהודי (כמבואר בתניא), שכן היא עלולה להיות "ישנה" ובלתי נִכֶּרֶת; לפיכך נצרך כוח עליון המעורר אותה, והוא הגילוי דראש השנה ויום הכיפורים הנותן ליהודי כוח להיות אוהב ה' וירא שמים כל השנה. משל המלך בשדה כיסוד ל"ימות החול": על פי הביאור בלקוטי שיחות (חלק ד') בעניין דרגות הגילוי — שבת, יום טוב, ראש חודש, חול — התלויות במידת התגלות האלוקות; בשבת נדרשת עליית העולמות והתרוממות האדם (בחינת נשמה יתרה), ואילו באלול, שהמלך יוצא אל השדה ומקבל את כולם בסבר פנים יפות, נשאר האדם במקומו — ומכאן שאלול הוא בבחינת "אני לדודי" ועם זאת ימות החול.