כולל תפארת לוי יצחק יום ראשון ל׳ תשרי תשפ״ז - הרב שמואל רבינוביץ

כולל תפארת לוי יצחק יום ראשון ל׳ תשרי תשפ״ז - הרב שמואל רבינוביץ א. חומש (פרשת נח): ״נח איש צדיק״ – צדיק בדורו, והשחתת הארץ עצמה רש״י מביא שני פירושים ל״תולדות״: שהזכיר את שבחו לפי ש״זכר צדיק לברכה״; ו״ללמדך שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים״. ובתיבת ״בדורותיו״ – יש דורשים לשבח (שאילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר) ויש דורשים לגנאי (שלפי דורו היה צדיק, ואילו בדורו של אברהם לא נחשב). הקושי: התורה עצמה מעידה עליו שהוא צדיק, וכיצד דורשים אותו לגנאי. ובעל השיעור מבאר, על פי ״ותשחת הארץ... כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ״ (ו, יא–יב), שהשחתה זו חדרה לארץ ולטבע עצמם – עד שאף הבהמות נזקקו לשאינן מינן – ולכן אף שצדיק מגין על דורו, כאן שהארץ עצמה נשחתה לא היה בכוחו של נח להרימם, אף שעמל בבניין התיבה מאה ועשרים שנה. לפיכך הביא הקב״ה מבול, שהיה כמקווה גדול המטהר את הארץ. מכאן הרחיב בעל השיעור ביסוד השפעת המקום על האדם: סיפור ר׳ לוי יצחק מברדיטשוב שחש שמקום מסוים פגום בקדושתו, גניזת חרסון ורגישות האדמו״רים לקדושת החפצים, מטה משה שעבר מאדם הראשון, ו״אבן מקיר תזעק״ (חבקוק ב, יא) – שיש חיות אף בדומם. ובעניין טומאת כלי חרס – ששבירתו היא תקנתו – נסמך ״משול כחרס הנשבר״ (מתוך הפיוט – לאמת), שהלב הנשבר מגרש את הטומאה. ובסיום חזר לעניין ״צדיק בדורותיו״: משל המגיד מדובנה (שהכהן הגדול ביקש ״שלא יצטרכו עמך זה לזה״, שטוב יחסי אינו טוב), דברי החפץ חיים על ״והוא יהיה פרא אדם״ (בראשית טז, יב), והיסוד שלדור ירוד דווקא צריך מנהיג גדול יותר, ושלפני ביאת המשיח יהיו צדיקים פשוטים (כדברי הסבא משפולי, הרה״ק מרוזין ור׳ נחמן – לאמת המקורות). ב. גמרא (חגיגה): נאמנות עם הארץ על הטהרות, והרצועה המפסקת בין יהודה לגליל נעמיק במשנה ובסוגיה שבמסכת חגיגה (כד, ע״ב – כה, לאמת הדף בפנים), בעניין ״חומר בתרומה שביהודה״ – שעם הארץ ביהודה נאמן על טהרת היין והשמן המובאים למקדש. הוקשה: אותו עם הארץ עצמו שהיה נאמן ביהודה, משעבר לגליל שוב אינו נאמן – ומה נשתנה. ומתרצת הגמרא ״מפני שרצועה של כותים מפסקת ביניהם״, שאי אפשר להעביר יין ושמן דרכה. ומכאן נדונו דרכי ההעברה בטהרה: שידה תיבה ומגדל (ומחלוקת רבי ור׳ יוסי ברבי יהודה בטומאת ״אוהל זרוק״), וכלי חרס המוקף צמיד פתיל – שהקדש אינו ניצול בו, ואף חטאת אינה ניצולת בו, בעוד מים שלא קודשו ניצולים. ולפי שאי אפשר להעביר, היו החברים מכינים שמן ויין בטהרה בגליל ומניחים אותם ״עד שיבוא אליהו ויטהרנה״ – מתוך ציפייה לגאולה (וכסיפור הצדיק שביקש בילדותו מטבעות לקנות קרבן מיד בבוא המשיח). ובסוף נדון החילוק בין זיתים מוקדמים למאוחרים לעניין הנאמנות. (ובדרך אגב הובא משל קו התאריך, שהחוצה גבול מוגדר נחשב כבר ליום אחר.) ג. שולחן ערוך הרב (סימן שט): טלטול התינוק והאבן בידו, ובסיס לדבר האסור נעיין בהלכות מוקצה שבשולחן ערוך הרב, אורח חיים סימן שט, סעיפים א–ד. סעיף א: מותר ליטול אדם את בנו לרשות היחיד אף שאבן בידו, לפי שאינו חשוב כמטלטל את האבן – ובלבד שיש לתינוק ״געגועים עליו״ עד כדי סכנת חולי, ולא התירו אלא באבן. סעיף ב: אבל אם דינר בידו אסור ליטלו, גזרה שמא יפול הדינר וישכח האב ויגביהנו, ונמצא מטלטל מוקצה טלטול גמור – ולטלטול גמור חששו אף במקום סכנת חולי (שאין בו סכנת נפש). סעיף ג: כלכלה (סל) שהיתה נקובה וסתמה באבן מבעוד יום – אם תקעה בחוזק, מותר לטלטלה, שהאבן נעשית כדופן הכלי; וכן דלת חלולה שתולין בה אבן להכבידה כדי לדלות בה מים – מותר, שהאבן בטלה אצל הדלת, ובלבד שתהא קשורה יפה שלא תיפול (ואם עלולה ליפול – רק אם ייחד האבן לכך). סעיף ד: דבר האסור המונח על דבר המותר – אם הניחו מדעתו שיישאר כל השבת, נעשה ההיתר ״בסיס לדבר האסור״ ונאסר בטלטול; אך אם שכח להסירו, או שהניח עליו גם דבר המותר החשוב יותר, לא נעשה בסיס לאיסור בלבד ומותר לטלטלו – אלא שאם אפשר לנער את האיסור ואין צורך במקום, ינער תחילה; ואם צריך את המקום או שיש הפסד בדבר המותר, מטלטל הכל יחד. ד. חסידות (המאמר): כלי בית המקדש כמקיף ופנימי, ובניינם בעבודת האדם נעמיק בהמשך המאמר שבעניין בניין בית המקדש (עמ׳ פז / 172 – לאמת בפנים), בביאור כלי המקדש על פי סוד שתי בחינות האור – מקיף ופנימי – ומקומם בעשר הספירות. מזבח החיצון הוא בחינת מלכות, הנשפלת לבריאה־יצירה־עשייה לברר בירורי נוגה (״ותיתן טרף לביתה״); ולכן קרבו עליו קרבנות הבהמה (קליפת נוגה), שנשרפו באש של מעלה, הטוב נכלל באלוקות והפסולת נדחה לחיצונים, ולפי שבאצילות לא יגורה רע היה חוץ למקום הנקרא קודש. מזבח הפנימי הוא בחינת תפארת דאצילות, שעליו הוקטרה הקטורת דווקא – עניין של התקשרות (״בחד קטירא אתקטרנא ביה בקוב״ה״, זוהר אדרא – לאמת), שלאחר שכבר הופרדה תערובת הרע מוסיף האדם אומץ והתקשרות; ותפארת ״מבריח מן הקצה אל הקצה״, עולה עד בחינת כתר. ועל דרך זה ״מיכאל שר הגדול מקריב נשמותיהן של צדיקים על גבי המזבח״ – לא בירור אלא תוספת התקשרות (לאמת המקור). השולחן בצפון – בחינת גבורה (רשפי אש אהבה, מעלת הזהב, ״גבורות גשמים״); המנורה בדרום – בחינת חסד. ובקודש הקודשים: הארון והלוחות בבחינת כתר־חכמה־בינה (והלוחות נקראים ״מכל צד״, כולם פנים, יומא/ירושלמי שקלים – לאמת), הכפורת בחינת יסוד אמא, והכרובים בחינת זו״נ – עד בחינת אור אין סוף הפשוט בתכלית הפשיטות, ״כי לא אדם הוא להינחם״ (שמואל א טו, כט), שהתלבשותו להאיר בעולמות היא על ידי עשר ספירות. ועיקר הנמשל: אף משחרב הבית, יכול כל אדם להמשיך את כל האורות הללו על ידי עבודתו – ״ושכנתי בתוכם״, בתוכם דייקא, בתוך כל אחד ואחד. שכן אף בנפש יש בחינות אלו: חיצוניות הלב כנגד מזבח החיצון – בירור המידות הרעות של נפש הבהמית ועוררות התשוקה להשם, והוא בפסוקי דזמרה ויוצר; ופנימיות הלב כנגד מזבח הפנימי – קטורת שבחשאי, התקשרות נפלאה להשם, והוא ב״אמת ויציב״.