תניא - קונטרס אחרון - שיעור #4 - הרב מנחם הלפרין

תניא - קונטרס אחרון - שיעור #4 - הרב מנחם הלפרין קונטרס אחרון (סימן א') — מעלת התפילה בהמשכת אור אין סוף לבירור הניצוצות בשיעור זה נעמיק בפתיחת קונטרס אחרון שבספר התניא, בביאור דברי הפרי עץ חיים ש"עיקר הבירור בזמן הזה על ידי התפילה דווקא, אף שתלמוד תורה למעלה מן התפילה". נבחן כיצד ייתכן שהתפילה — הנמוכה מן התורה במעלתה — פועלת בירור נעלה יותר, וכיצד קשור הדבר לעבודת "בכל מאודך" ולמעלת עבודת ה' של דורות הגלות. תקציר השיעור פותח בעבודת בירור הניצוצות — אותם ניצוצות אלוקיים שנפלו בשבירת הכלים — ובשלוש הדרכים להעלותם: מעשה (ובכללו אכילה וקיום המצוות), תורה ותפילה. עיקר עיונו של הקונטרס הוא במעלה המיוחדת שבתפילה: בעוד שתורה ומצוות מוסיפים אור בעולם האצילות בלבד — התורה בפנימיות הספירות ובבחינת המוחין, והמצוות בחיצוניות הכלים בבחינת נצח־הוד־יסוד — ואינם יורדים לעולם הזה אלא בדרך התלבשות מוסתרת, הרי התפילה ממשיכה את אור אין סוף עד לעולמות בריאה־יצירה־עשייה ממש, לשנות את טבע הנבראים בפועל (שיתרפא החולה, וירד הגשם). הטעם: המשכה נעלית יותר יכולה לרדת למקום נמוך יותר, וזאת מכוח העלאת מ"ן מיוחדת שבתפילה — היא ההתבטלות הגמורה שבבחינת "בכל מאודך", מסירת הרצון בלא שום חשבון. הנקודה המרכזית גדולת התפילה אינה בגובה מדרגתה כשלעצמה, אלא בכוחה להוריד את אור אין סוף אל תוך גשמיות המציאות ולשנותה בפועל. יסוד הדבר בכלל ש"כל הגבוה ביותר יורד למטה ביותר" — ורק אור אין סוף הבלתי־מוגבל יכול להתלבש ולפעול בגשמיות. המפתח לכך הוא העלאת מ"ן מלמטה בבחינת "בכל מאודך" — התבטלות ומסירת רצון מוחלטת של האדם בתפילתו, בלא שום פנייה עצמית, אף לא רוחנית. לפיכך נקראת התפילה "חיי שעה", שכן היא ממשיכה את האור עד למלכות ולעולמות בי"ע שתחת גדר הזמן, בעוד התורה נקראת "חיי עולם" באשר עיקר פעולתה נותרת באצילות. עיקרי השיעור שלוש דרכי הבירור — מעשה (אכילה וקיום המצוות), תורה ותפילה. הניצוץ שבמאכל מקורו גבוה מן האדם (משורש התוהו), ובבררו אותו לקדושה הוא עולה למקורו והאדם עולה עמו, בבחינת "המברר נוטל חלק בראש". פעולת תורה ומצוות באצילות — התורה ממשיכה בפנימיות הספירות (מוחין) והמצוות בחיצוניות הכלים (נצח־הוד־יסוד); ירידתם לעולם הזה היא בהעלם ובהתלבשות בלבד, ולכן אין ניכר שינוי בגשמיות (תפילין שהניחו ושלא הניחו נראים שווים; מזוזה שנקבעה ושלא נקבעה — היינו הך למראית עין). ייחוד התפילה — המשכת אור אין סוף לבי"ע ממש שלא בדרך התלבשות, לשנות את הנבראים בפועל ("שיתרפא החולה וירד הגשם"). זהו העומק הפנימי של בקשת הצרכים: לא רק פתרון בעיות, אלא בקשה שיתגלה אור אין סוף בתוך גשמיות העולם וישנה את מציאותו. שורש הכוח — "בכל מאודך" — העלאת מ"ן בבחינת רשפי אש בלי גבול שבמוחו ולבו של האדם; מסירת נפש והתבטלות מוחלטת בלא שום חשבון, אף לא רוחני (משל עקדת יצחק, שבה — לעומת אור כשדים — לא היה לאברהם שום ריווח כלל, והיא כולה התבטלות נטו). הרקע ההיסטורי־רוחני — מעלת עבודת התפילה שייכת דווקא לדורות האחרונים ולזמן הגלות, לפי שהיא באה ביגיעה ובעבודה עצמית; הגלות אינה עונש אלא כ"אימון" בהעלם ההולך ומעמיק, שבעמידת ישראל בו נולדה ישועתם ("משנחרב בית המקדש נולד מושיען של ישראל"). בהמשך הקונטרס יבואר שהתפילה פותחת את האפשרות לגילוי, ואילו מעשה המצוות הוא המוריד את הבירור לפועל ממש.