כולל תפארת לוי יצחק - יום ראשון י״ז אלול תשפ״ו - הרב שמואל רבינוביץ

*כולל תפארת לוי יצחק - יום ראשון י״ז אלול תשפ״ו - הרב שמואל רבינוביץ* להלן תקציר מקיף לשיעור של הרב שמואל רבינוביץ (כולל תפארת לוי יצחק - יום ראשון י״ז אלול תשפ״ו), העוסק בפרשות "נצבים-וילך", בדיני חול המועד (מתוך הגמרא ומפרשיה), ובמושגי פנימיות התורה לגבי העבודה הרוחנית ("עבד", "אמה" וכו'): *חלק ראשון - פרשות "נצבים-וילך": "אתם נצבים היום" – כולם שווים ומשלימים במעגל (עיגול)* הפרשה פותחת במילים: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם... רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם... מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שׁוֹאֵב מֵימֶיךָ". הרב מסביר על פי תורת החסידות (ובשם אדמו"ר הזקן) שלכאורה יש כאן סתירה: אם אומרים "כולכם" ואחר כך מפרטים מעמדות מהגבוה לנמוך (מראש ועד שואב מים), משמע שיש הבדלי מעמדות. הבעש"ט חידש שאין דבר כזה "יהודי פשוט", ולכל אחד יש מעלה הייחודית רק לו. ההסתכלות הנכונה על עם ישראל איננה כ"קו" (שבו יש עליון ותחתון), אלא כ"עיגול" (אור הסובב). בעיגול אין התחלה ואין סוף, ולכן כולם שווים וכל אחד ממלא משבצת חיונית. כפי שבגוף האדם, למרות שהראש הוא עליון והרגל תחתונה, הם משלימים זה את זה ל"נשמה אחת" (והרגליים נושאות את הראש למקומו). לכן, הפיכת עם ישראל ל"עם אחד" ("לעברך בברית... למען הקים אותך היום לו לעם") מתאפשרת רק כשיש אחדות בין כל החלקים (צדיקים, בינוניים ורשעים), כדוגמת ארבעת המינים בסוכות. *חלק שני: הגמרא במסכת חגיגה - האם מותר לעשות מלאכה בחול המועד?* השיעור עובר ללימוד גמרא במסכת חגיגה הדנה באיסור עשיית מלאכה בחולו של מועד. הגמרא (והתוספות) דנים מהו המקור לאיסור זה. ישנן שתי דעות מרכזיות: האיסור הוא מן התורה (מדאורייתא): נלמד מפסוקים (כגון: "את חג המצות תשמור שבעת ימים", או "מקרא קודש"). אם כך, לכאורה היה צריך להיות אסור לעשות כל מלאכה שהיא בחול המועד. האיסור הוא מדרבנן: התוספות (וכך פסק ההלכה) מסבירים שהתורה אמנם אסרה לעשות מלאכה בחול המועד, אך היא "מסרה את זה לחכמים". כלומר, התורה נתנה לחכמים את הסמכות לקבוע איזו מלאכה מותרת (למשל, "דבר האבד" - מלאכה שאם לא תיעשה ייגרם נזק כספי) ואיזו אסורה (כדי שיהיו אוכלים ושותים ויגעים בתורה ולא במלאכה). הרב מציין את המציאות כיום, שבה לעיתים הגבולות מטושטשים, ואנשים עלולים לחלל חול המועד בדברים שאינם "דבר האבד", תוך הדגשה שאם האיסור היה מוחלט מהתורה, לא היו היתרים כלל. *חלק שלישי: הלכות מוקצה - "גרף של רעי"* השיעור עובר ללימוד הלכה מספר שולחן ערוך הרב (הלכות שבת, סימן שח): מה דינו של כלי מאוס שהיה בו פסולת (כגון עביט של מי רגליים - "גרף של רעי")? ההלכה מתירה לטלטל ולהוציא אותו מהבית בשבת "משום כבוד הבריות" (כדי שהבית לא יהיה מסריח). השאלה היא, לאחר שהאדם הוציא ורוקן את הכלי לאשפה, האם מותר לו להחזיר אותו הביתה? כיוון שהכלי מאוס ואינו ראוי לשימוש (מוקצה מחמת מיאוס), אסור להחזירו (אלא אם כן שם בתוכו מים שאותם מותר לטלטל). אולם, "בעודו בידו" - כל עוד לא הניח את הכלי באשפה, מותר לו להחזירו בידו הביתה ללא שום פעולה נוספת, על פי הכלל בהלכות מוקצה שאם מוקצה כבר נמצא בידו בהיתר, מותר לטלטלו. *חלק רביעי: העבודה הרוחנית – מעבד לאמה ולכלה (מתוך מאמר חסידות)* בחלקו האחרון של השיעור, הרב חוזר למאמר חסידות (מהצמח צדק) העוסק במושגים "עבד עברי" ו"אמה עבריה", לא במשמעותם הפשוטה, אלא כביטוי לדרגות בעבודת השם בנפש האדם. על אף שעבד נשמע כדבר נחות, בעבודה הרוחנית הוא מסמל קבלת עול ומעשה. ה"אמה" נחשבת לדרגה גבוהה יותר מה"עבד" (ספירת הבינה, הבנה שבלב). מדוע? תפקיד העבד הוא להביא חומרי גלם (להיות במעשה). אולם האמה היא זו שמבשלת ומתבלת – היא לוקחת את החומר הגלמי והופכת אותו לדבר מובן, מורגש ומתוק. עבודת ה"אמה" בנפש היא לקחת את הטבע הגשמי (ואף את המידות השליליות) ולהפוך אותם שיהיו מכוונים לקדושה, על ידי התבוננות ("בינה ליבא"). כדי לעלות מעבר לדרגת ה"אמה" ולהפוך ל"כלה" (דרגת האצילות - דבקות והתכללות מוחלטת בה'), נדרש תהליך שנקרא "ייעוד" (התרוממות וביטול הישות לגמרי). אם זה לא קורה, יש תהליך של "פדייה" - אפילו מעשים פשוטים שנעשים מתוך קבלת עול וללא התלהבות ("קטנות"), יכולים להיפדות ולהתעלות למחרת כשמתעוררים לתפילה בהתלהבות רבה ("גדלות").