גמרא בעיון 32 פסחים 7: ״לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו״ והתורה כותבת "טמא" יותר ממאה פעמים?

מדוע פתח התנא את מסכת פסחים במילה ״אור״ וגרר את הגמרא לדיון של דף וחצי, כשהמילה ״ליל״ היתה חוסכת הכל? התשובה פותחת סוגיא שלמה על כוחו של דיבור. השיעור עוקב אחר שני כללים שנראים סותרים: ״לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו״, שבשבילו התורה עצמה מוסיפה מילים ומאריכה בלשונה, מול ״לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה״, שבשבילו מקצרים אפילו באות אחת. רש״י ותוס׳ נחלקו מה בדיוק חידש הכתוב כשקרא לאותו כלי ״מרכב״ אצל הזב ו״מושב״ אצל האשה, והמהרש״א מקשה: אם לשון קצרה עדיפה, למה האריכה התורה שוב ושוב? היסוד המרכזי מגיע משיחת הרבי בלקוטי שיחות (חלק י, נח): לשון של פסק הלכה חייבת להיות חדה וברורה, ״טמא״ וזהו, גם כשהיא מגונה. רק בסיפורי התורה, שאין בהם פסק, מאריכים כדי לשמור על נקיות הלשון. ומשם הרבי מעביר את היסוד מהדיבור אל הראיה, על פי תורת הבעל שם טוב: הרואה רע בזולת, כמביט בראי, הראיה עצמה מעידה שמשהו מהרע הזה נמצא בו. שם ויפת כיסו את אביהם ״וערות אביהם לא ראו״ – הם ראו רק את המוטל עליהם לעשות. חם, שהרע היה בו עצמו, גם ראה וגם סיפר לאחרים. וכאן ההשוואה המרכזית של השיעור: הרב רבינוביץ מקביל את חם אל התלמיד שישב לפני רב ואמר על השמועה שעייפה אותו ״כדבר אחר״ – ורב הפסיק לדבר איתו. כמו אצל חם, הבעיה אינה עצם המפגש עם הדבר: הרב עצמו חייב לומר לתלמידו ״טמא״ בלשון קצרה וברורה, כשם ששם ויפת נכנסו והתעסקו במעשה כדי לכסות את אביהם. הבעיה היא מה יוצא מן האדם מעצמו. חבירו של אותו תלמיד שמע את אותה שמועה בדיוק ואמר ״כגדי״, וחם ראה את אותו מראה ששם ויפת עמדו מולו. הלשון המגונה שנפלטה, כמו הראיה שהודגשה, אינה מקרה: היא ראי שחושף מה נמצא בפנים. ולכן במעשה ההפוך, התלמיד שדיבר בלשון נקיה לפני רבו, הובטח לו שיורה הוראה בישראל. בסוף השיעור: הכהן שאמר ״כזנב הלטאה״ על לחם הפנים, ומדוע דיבור חמור אף מראיה – שהראיה הראשונה נכפית על האדם, והדיבור בא אחרי מחשבה.