גמרא בעיון 39: האם מצוות צריכות כוונה? והדרגות השונות בכוונה - הרב שמואל רבינוביץ

אדם נכנס לסוכה, אכל ושתה, ולא חשב לרגע שהוא מקיים מצוה. האם יצא ידי חובה? ואם לא יצא, האם רק הפסיד מצוה או שעבר עבירה, כאילו אכל מחוץ לסוכה? הגרש"ז אויערבך במנחת שלמה מעמיד את השאלה הזו מול דברי המנחת חינוך, ומביא משנה ברורה שמי שתופס טלית כדי לעלות לתורה בלי כוונה עובר על מצות ציצית. הב"ח מוסיף שבסוכה ובציצית התורה עצמה כותבת את טעם המצוה, "למען ידעו דורותיכם" ו"למען תזכרו", ולכן צריך בהן כוונה מיוחדת. מכאן נפתח בירור יסודי בגדר "מצוות צריכות כוונה": האם הכוונה מן התורה או מדרבנן, מה הדין במי שנתכוון שלא לצאת, ומה בין מצוה שבמעשה למצוה שבדיבור. דברי רבינו יונה והרשב"א מובילים לחידוש: יש כוונת המצוה ויש כוונת הענין, ומעשה גדול מכוונה. ומכאן היסוד של השיעור: מי שאוכל בסוכה ולא במטבח, וישן בסוכה ולא בביתו, עשה מעשה של מצוה, והמעשה עצמו מעיד על הכוונה. בשיעור: צל דפנות ודירת קבע: סוכה שאין בה תחושת ישיבה בסוכה המנחת שלמה: מי שאכל בסוכה בלי כוונה, ביטל מצוה או עבר עבירה המנחת חינוך: מצוה הבאה בעבירה בסוכה ובציצית, אין כאן מצוה ואין כאן עבירה המשנה ברורה בטלית לעליה לתורה, והעולם אין נזהרים הב"ח: כוונת זכר לענני כבוד, והפרי מגדים והביכורי יעקב בדיעבד מצוות צריכות כוונה מן התורה או מדרבנן: הישן בשמיני בסוכה, והמוצא תפילין בשבת ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית חליפת המכתבים עם הרב דייטש: כוונה מיוחדת במצוות שהתורה כתבה את טעמן תוקע בשופר בלי כוונה, ולולב מהודר אחרי שכבר יצא מצה, שהנאת האכילה היא המצוה עצמה, ומה בין מצה לסוכה הפרי מגדים: מצוה שאי אפשר להיפטר ממנה, ושחיטה וטבילה שאינן צריכות כוונה כסא דשכרא וכסא דחמרא: קושיית הטורי אבן על רבינו יונה הרשב"א בפסוק ראשון של קריאת שמע: כוונת הענין וכוונת המצוה מעשה גדול מכוונה: יד על העינים, כריעה במודים, ובודקין שלא יעבור סוכה בנויה כל השנה, ומי שאוכל בה מתוך הרגל המתכוון שלא לצאת בלולב, והברכה אחרי הנטילה