כולל תפארת לוי יצחק יום ד׳ ח׳ תמוז תשפ״ו - הרב שמואל רבינוביץ

כולל תפארת לוי יצחק יום ד׳ ח׳ תמוז תשפ״ו - הרב שמואל רבינוביץ מסלול א' — חומש: פרשת ואתחנן הנקודה המרכזית: התורה מבחינה בין הלומד על מנת לדעת ובין הלומד על מנת לעשות, שהאחרון נוטל אחריות אחרת לגמרי ומקבל סיוע מן השמים לקיים. בהמשך נתבאר עומק לשון "אנוכי עומד בין ה' וביניכם" — שאין משה ממוצע בעל עצמיות, אלא כולו ביטול, וכל דבריו הם דבר ה' ממש. בכך נתבררה מדרגת ספר דברים כדבר משה ורוח הקודש, לעומת ארבעת החומשים שהם דבר ה' ממש. עיקרי השיעור: "ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם" — אינו דומה הלומד להבין ללומד לעשות, והלומד על מנת לעשות מסייעין בידו לקיים. הברית שבחורב — "לא את אבותינו כרת... כי איתנו" — כל נשמות ישראל היו במעמד הר סיני, והתורה נתונה לכל יהודי כדבר שכבר בידו. מדרגת הרב והתלמיד — הצדיק שבדור ממשיך את החיּות ל"ראשי אלפי ישראל", כמבואר במאמר על פרשת תצווה שישראל הם בבחינת "רגלַיים" המקבלים מן הראש. כוח המקיף שביד — ביאור אדמו"ר הצמח צדק שהיד פועלת מיד מכוח אור הסובב, בלא שהמוח יצטרך להורות לה בכל רגע. ביאור הקוצקאי — "אנוכי" (גאווה וישוּת) הוא העומד ומפסיק בין האדם לקונו; לעומת עצבות פסולה, המרירות דרוש שתביא לבנייה מחודשת. מסלול ב' — גמרא: מסכת חגיגה (דף יב, א) הנקודה המרכזית: הגמרא מונה עשרה דברים שנבראו ביום הראשון וקובעת שכל אחד הוא בריאה בפני עצמה הנלמדת מן הכתובים. בכלל זה נתבאר עניין האור הגנוז שברא הקב"ה ביום הראשון, שבו היה אדם צופה מסוף העולם ועד סופו, וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא. עוד נלמד שהעולם נברא בעשרה כוחות ושהתרחב עד שגער בו הקב"ה ואמר לו "די". עיקרי השיעור: עשרה דברים ביום הראשון — שמים וארץ, תוהו ובוהו, אור וחושך, רוח ומים, מידת יום ומידת לילה, וכל אחד נלמד ממקרא מפורש. תוהו ובוהו — "תוהו" קו ירוק המקיף את העולם שממנו יצא החושך, ו"בוהו" האבנים המפולמות שמהן יוצאים המים. האור הגנוז — לדעת ר' אלעזר אור מיוחד שנגנז לצדיקים; ובמחלוקת התנאים אם היה אור נבדל או המאורות עצמם שניטלו ביום הרביעי (וביאור המהרש"א שההבטה היא בשכל). עשרה כוחות שבהם נברא העולם — בחכמה, בתבונה, בדעת, בכוח, בגבורה, בגערה, בצדק, במשפט, בחסד וברחמים. "אני הוא שאמרתי לעולמי די" — הקב"ה נתן גבול להתפשטות העולם והים, ובזה נסמך לדברי אדמו"ר הזקן בליקוטי תורה שהעולם שני שלישים מים ושליש יבשה. מסלול ג' — שולחן ערוך הרב: הלכות שבת (סימן שח, סעיפים ד–ז) הנקודה המרכזית: נתבררו גדרי מוקצה בכלים העומדים לסחורה ובכלי שמלאכתו לאיסור שהאדם מקפיד עליו שלא להשתמש בו תשמיש אחר. עיקר החידוש הוא שכוח המחשבה מועיל להוציא כלי מידי מוקצה — אם נמלך מערב שבת להשתמש בו לתשמיש היתר. עוד נמנו שלושת מיני המוקצה ונדון מוקצה מחמת איסור בבין השמשות שהלך לו האיסור בשבת. עיקרי השיעור: כלים העומדים לסחורה — אף שאינם יקרים, כיוון שמקפיד עליהם שלא ייפחתו דמיהם, אסורים בטלטול אפילו לצורך גופם ומקומם. מחשבה מועלת למוקצה — הנמלך מבעוד יום להשתמש בכלי לתשמיש היתר, מסיר ממנו שם מוקצה; ואין המחשבה מועילה בשבת עצמה. דוגמאות — סכין של שחיטה ושל מילה, אזמל של סופרים ונייר חלק העומד לכתיבה, שכולם מוקצים מחמת חיסרון כיס. כלי שבתוך הנדן — סכין מוקצה המונח בין סכינים אחרים אינו אוסר את כולם, ומותר לטלטל את הנדן כל עוד שאר הסכינים בתוכו. ארבעה מיני מוקצה — מחמת מיאוס ומחמת שהקצהו מלהשתמש (מותרים), מחמת חיסרון כיס (אסור), והרביעי דבר שהיה מוקצה בבין השמשות (סעיף ז). מסלול ד' — רמב"ם: הלכות בית הבחירה (פרק ג, הלכה יב ואילך) הנקודה המרכזית: נלמדו מידות השולחן שבמקדש — אורכו שנים־עשר טפחים ורוחבו שישה — והכרעת הרמב"ם שהאמה האמורה בו היא בת שישה טפחים ולא בת חמישה. עוד נדונה מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בכיוון עמידת המנורה והשולחן (צפון־דרום לעומת מזרח־מערב), וכיצד יישב הכסף משנה את שיטת הרמב"ם. לבסוף נתבארו הסניפים והקנים של זהב שסמכו את לחם הפנים. עיקרי השיעור: מידות השולחן — שנים־עשר טפחים אורכו (כמטר ועשרים) ושישה רוחבו, ומכאן הכריע הרמב"ם שהאמה בת שישה טפחים. כיוון הכלים — אורכן לאורך הבית חוץ מן הארון, ומחלוקת הרמב"ם והראב"ד בעמידת המנורה, וביאור הכסף משנה לדעת רבי לעומת ר' אלעזר ור' שמעון. הסניפים והקנים — ארבעה סניפי זהב מפוצלים מראשיהם, ועשרים ושמונה קנים של זהב חלולים (המנקיות) שהכניסו אוויר בין הלחם ללחם שלא יתעפש. לחם הפנים — לחם מיוחד שהחליפוהו בכל שבת ונשאר חם וטרי, שנעשה בידי משפחות כוהנים שידעו אומנותו. לגנאי שלא לימדו — בית גרמו (לחם הפנים) ובית אבטינס (קטורת) שלא רצו ללמד אחרים, ונמנה הדבר לגנותם — שמעלה היא ללמד את הזולת.