תורה אור, פר׳ נח "ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת לכולם" #1 - הרב יצחק מאיר וייס

תורה אור, פר׳ נח "ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת לכולם" #1 - הרב יצחק מאיר וייס המאמר נפתח בקושיית הכתוב בעניין דור הפלגה: ״ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות״ (בראשית יא, ו) – כיצד ייתכן ש״לא יבצר מהם״ כנגד רצון הבורא. בעל השיעור מביא שרבי חיים ויטל הקשה בזה ומתוך עניין הבחירה: הלא ידוע שיש בחירה, ומהי אפוא הקושיה. ומבאר שעומק ה״לא יבצר מהם״ אינו רק בחירה על עצם המעשה – שבה האדם שולט על מעשיו ולא על התוצאה – אלא שהכתוב מורה שאף התוצאה לא תיבצר מהם, שבהכרח יצליחו במה שיזמו. ומהי מגמתם? מביא בעל השיעור (על פי לקוטי תורה בעניין דור הפלגה) שרצונם היה להמשיך השפעה באמצעות שימוש בשמות (״שימוש השם״) – לפעול המשכה שלא כדרך הרגילה, בכוח השם. וזהו מושג הקיים בדברי הראשונים, המביאים מן הש״ס ריבוי מקומות של פעולה בכוח שם (ראה הערות תורה אור והמקור בדברי המקובלים – לאמת בפנים; וכן נזכר הקשר שבין ״תג״ לבחינת כתר). ומכאן עובר המאמר לבאר את עצם עניין ה״שמות״ שמייחסים להקב״ה. להקדמה כללית מעמיד בעל השיעור את שני יסודות האמונה: מחד, הקב״ה ״אין לו גוף ואין לו דמות הגוף״ – לא רק שאינו גוף גשמי, אלא שאין לייחס לו שום גדר, ציור או הגבלה כלל, והוא פשוט בתכלית הפשיטות (לא פשוט מלשון חיסרון, אלא ששום הגדרה אינה שייכת בו). ומאידך, הוא ברא ומנהיג את העולם בכוחות שונים – חסד, גבורה, חכמה – והכתובים עצמם מייחסים לו מידות (ואף אברים, שרש״י כבר מבאר שהם דרך משל; וכגון ״הקל הגדול הגיבור והנורא״). הקושי היסודי: כיצד מתיישב היותו פשוט בתכלית הפשיטות עם ייחוס המידות אליו. נקודת היסוד שמבארת החסידות על פי הקבלה: מצד שלמותו הבלתי מוגבלת של הקב״ה – ״כשם שכוחו בבלי גבול כך כוחו בגבול״ – שאם תאמר שאין בכוחו אלא בבלי גבול הרי אתה מחסר שלמותו. ומאחר ששלמותו שלמות בתכלית, יש בכוחה להתגלות אף בגבול. לכן כשאומרים ״חסד ה׳״ הכוונה שהוא עצמו חסד בבחינת תואר אמת, ולא רק כינוי מצד התוצאה (ובזה מודגש החילוק מן המהלך שבראשונים, שלפיו ״חסיד״ נאמר רק על תוצאת ההשפעה שבעולם ולא על עצמותו – מהלך שאין החסידות מקבלתו). וזהו ״והגבול הנמצא ממנו תחילה״ – עשר הספירות דאצילות, שבהן מצמצם ומגלה הקב״ה את עצמו בכוחות גבוליים. בביאור העניין מביא בעל השיעור מן האריז״ל והפרדס, בעניין שבעת השמות שאינם נמחקים, שהשמות השונים מתייחסים לספירות כפי שהקב״ה מתלבש בהן: בחסד שם א-ל, בגבורה שם אלקים, ובתפארת שם הוי׳. ומדייק: ״כי האור הוא בכולם שם הוי׳״, ורק בכלים משתנים השמות – ובתפארת דווקא, אפילו הכלי מאיר שם הוי׳. היינו שעניין ה״שם״ מבטא ציור מסוים, והציור בא מצד הכלי; וכמשל ממידות האדם, שהוא אותו אדם, אלא שפעם מבטא תנועת קירוב (חסד) ופעם תנועת ריחוק (גבורה), והאור (עצם ההתגלות) אחד הוא ורק הציור משתנה. מכאן פונה המאמר לעיקרו: שבעשר הספירות גופא יש כמה דרגות. ומבסס זאת על דיוק בפתח אליהו: ״אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין וקרינן לון עשר ספירן... וכל ספירה אית לה שם ידיע״ – ולעומת זאת על בחינת ״אנת״ נאמר ״חכים ולא בחכמה ידיעא, מבין ולא בבינה ידיעא״. מדיוק זה מוכיח בעל השיעור שיש בעשר הספירות שתי דרגות: דרגת עשר הספירות דאצילות, שעליהן נאמר ״וכל ספירה אית לה שם ידיע״ (חכמה ידיעא, חסד ידיעא וכו׳) – בחינת התגלות מוגבלת; ודרגה גבוהה יותר, שבה יש אמנם חכמה (ובינה וכל הספירות), אך באופן של ״ולא בחכמה ידיעא״ – שעדיין מאיר בה הבלי גבול. (ובדרך אגב הובהר שאין זו אותה הבחנה כחילוק שבין עשר ספירות הגנוזות – שאינן בבחינת מציאות כלל ואף ה״ידיעא״ שבספירות דאצילות לא שייך בהן – לבין ספירות דאצילות, וכן אין זה החילוק שבין מוחין למידות, אלא עניין כללי באופן התלבשות האור בכלים.) השיעור נפסק בעיצומו של ביאור זה.