כולל תפארת לוי יצחק יום ג׳ ט״ו תמוז תשפ״ו - הרב שמואל רבינוביץ

כולל תפארת לוי יצחק יום ג׳ ט״ו תצוז תשפ״ו - הרב שמואל רבינוביץ בשיעור זה נעמיק בארבעה מסלולי הלימוד של הקולל — חומש, גמרא, שולחן ערוך הרב וחסידות — ונבחן את הנושאים המרכזיים שעלו בכל אחד מהם, תוך שימת לב לדקויות ולחידושים שבכל מסלול. א. חומש — פרשת פינחס: חלוקת הארץ והגורל הצועק הנקודה המרכזית הרבי מחדש, בשם הגאון מרוגאצ'וב, שבתורה ובקדושה כל פרט הכרחי, אפילו מה שנראה כהכנה בלבד. כשם שההליכה לארץ ישראל בכל המסעות הייתה חלק מן המצווה עצמה, וכשם שמחשבת הכהן בהולכת הדם פוסלת את הקורבן — כך גם הגורל, שהוא הכנה לחלוקה, חייב להיעשות בשלמות מלאה. הרבי הרש"ב לימד שכל דבר שאדם עושה יש לעשות בפנימיות ובשלמות, אפילו הניגון שלפני המאמר. צעקת הגורל לא הייתה עודפת, אלא ביטוי לכך שכל חלק של מצווה ראוי לשלמות גמורה. עיקרי הלימוד חלוקת הארץ בשלושה שלבים: אורים ותומים של אלעזר הכהן, הגרלת הפתקים ע"י הנשיאים, וצעקת הגורל עצמו — שלושתם פעלו יחד. "מתים יורשים את החיים": רש"י מסביר כי נחלות בני דור המדבר חזרו לשבטי אבותיהם, ומשם חולקו שוב בשווה בין צאצאיהם — כדי שכל בן ישראל ינחל מאבי אביו. שאלת הרבי: הקב"ה אינו עושה נס לחינם; אם כן, מדוע היה הגורל צועק? התשובה: כדי שלא יהיה מקום לטענות, שהרי בכל חלוקת ירושה יש מחלוקות, וצעקת הגורל ברבים הפכה את ההכרעה לגלויה ומוחלטת. עיקרון הרגצ'ובי: כל פרט הנצרך לקיום מצווה — ולו הכנה בלבד — נעשה "על פי ה'" ויש בו קדושה. ההכנה אינה שלב חיצוני, אלא חלק אורגני מן המצווה. לימוד מהרבי הרש"ב: "דבר שאדם עושה — יעשה בשלמות". גם ניגון, גם תנועה, גם כל שלב ביניים טעון פנימיות ומלאות. ב. גמרא — מסכת חגיגה דף ז עמוד א: קורבן ראייה ועולת ראייה הנקודה המרכזית המחלוקת נוגעת לשאלה יסודית: האם כל כניסה לבית המקדש היא אירוע עצמאי המחייב קורבן, או שהרגל כולו נחשב מעשה אחד שלם. לפי רשב"ל, כל ביאה היא "חבילה חדשה" ומחייבת כשלעצמה; לפי רבי יוחנן, הרגל הוא יחידה אחת שלמה. הגמרא מוסיפה: "שלא יהיה שולחנך מלא ושולחן רבך ריק" — על כן עולת ראייה דווקא, ולא שלמים, היא הקורבן הנדרש. עיקרי הלימוד "ולא יראו פני ריקם": חובת הבאת קורבן ראייה בעת עלייה לרגל — זבחים (עולות), ולא מנחות או עופות. מחלוקת רבי יוחנן ורשב"ל: רבי יוחנן — עיקר הרגל הוא ביום הראשון; רשב"ל — כל ביאה מחדש מחייבת קורבן. (דף ז' עמוד א') "כדרך שבא לראות כך בא לראות": רבי יוחנן לומד מהפסוק "זה דודי וזה רעי" שהקב"ה כביכול "רואה" את ישראל — כשם שאתה בא לראות, כך הוא רואה אותך. עוקר רגלך מבית ריאך / אבוא ביתך בעולות: הגמרא מיישבת את הסתירה — "עקור רגלך" נאמר על חטאות ואשמות, "אבוא בעולות" נאמר על עולות ושלמים. לעניין מספר הביאות: נחלקו האם יש מצווה להתרבות בביאות לבית המקדש, או שאחת ביום הראשון מספיקה לצאת ידי חובה. ג. שולחן ערוך הרב — סימן כט: הצלת בת ישראל מן הגויים הסעיף עוסק במי שנודע לו בשבת שגויים לקחו בת ישראל — חובתו למהר ולהצילה אפילו בחילול שבת, כיוון שהדבר נחשב כפיקוח נפש רוחני. הנקודה המרכזית האדמו"ר הזקן פוסק כי הוצאת יהודייה מכלל ישראל שקולה לפיקוח נפש, ומחללים שבת בספק הצלה — כשם שמחללים על פיקוח נפש גופני. העיקרון: "מוטב לחלל עליה שבת אחת כדי שלא תחלל שבתות הרבה". גם ילדה קטנה שעדיין אינה מחוייבת במצוות נכללת בדין זה — הכל על שם העתיד. כמו כן, גם אנשים שאינם קרוביה חייבים להשתדל בהצלתה אפילו במלאכה גמורה. עיקרי הלימוד חילול שבת להצלה רוחנית: מי שיוציאו לו בתו מכלל ישראל — חייב לצאת מיד, אפילו בשבת, אפילו מחוץ לתחום, ואפילו במלאכה גמורה. "כפיקוח נפש": ההיגיון — כל רגע שהיא בידי גויים, עתיד חייה הרוחני בסכנה. שמירת שבת לכל ימיה תלויה בהצלה מיידית. ילדה קטנה: גם על מי שעדיין אינה בת מצווה — מחללים שבת, לפי שעושים על שם העתיד. כפייה: אם אינו רוצה לפעול — כופים אותו. וכן הדין אינו מוגבל לבתו בלבד אלא לכל אדם הנמצא בסכנת שמד. גבולות החיוב: אם הגויים רק רוצים שיעבור עבירה אחת ואחר כך ישאירוהו בדתו — לשיטת האדמו"ר הזקן אין מחללים שבת דאורייתא; אבל באיסור דרבנן — מותר. ד. חסידות — דף פ"א, דף קס"ב: אורות יושר ועיגולים, בחינת דעת עליון הנקודה המרכזית הלימוד חושף את ההבדל היסודי בין ידיעת האדם לידיעת הבורא. אצל האדם, הדעה היא דבר נוסף על המציאות שלו — הוא יכול לדעת ויכול שלא לדעת. אצל הקב"ה, "הוא המדע, הוא היודע, הוא הידוע" — הכל אחד פשוט. האדמו"ר הזקן והצמח צדק מיישבים את המחלוקת בין הרמב"ם למהר"ל: הרמב"ם דיבר על דרגת חכמה דאצילות, שם שייך לומר לשון יודע; אבל באור אינסוף אין שום לשון מוגבל שייכת כלל. עיקרי הלימוד אורות יושר ועיגולים (דף פ"א): יושר = אור פנימי, מצטמצם ויורד; עיגולים = אור מקיף, אין בו מעלה ומטה, כדוגמת כדור הארץ שאין בו "מטה" אמיתי אלא כל צד נראה "למעלה" מנקודת מבטו. משל כדור הארץ: מי שבאמריקה נראה לעצמו עומד "למעלה" ואנחנו נראים לו "למטה" — ולהיפך. כך אין ב"מקיף" מושג של מעלה ומטה, התחלה וסוף. "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה עולם": לשון הגמרא בוחרת דווקא "גלוי וידוע" — שניהם — ללמד שאצל הקב"ה לא ניתן לומר רק "יודע" כמו אצל בן אדם; אצלו זה "גלוי" — מצד המציאות עצמה. הרמב"ם: "הוא המדע, הוא היודע, הוא הידוע": פירוש הצמח צדק — דברי הרמב"ם מתייחסים לחכמה דאצילות, שם שייכת לשון "יודע"; באינסוף לא שייך שום ביטוי מוגבל. דעת עליון ודעת תחתון: דעת תחתון מתלבשת במידות; דעת עליון — למעלה מחכמה ובינה, ומשם שורש משה רבינו. בלעם טען "יודע דעת עליון" — הלימוד מסביר שיש שתי דרגות בדעת, ומה ההבדל ביניהן.