כולל תפארת לוי יצחק יום ה׳ ט״ז מנחם-אב תשפ״ו - הרב שמואל רבינוביץ

כולל תפארת לוי יצחק יום ה׳ ט״ז מנחם-אב תשפ״ו - הרב שמואל רבינוביץ 1. פרשת עקב – מה ה' שואל מעמנו? הרב פותח בפרשת עקב על הפסוק: "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך". רש"י מפרש שלמרות כל החטאים שעשו עם ישראל עד כה, חיבתו ורחמיו של ה' עדיין נתונים עליהם, והוא מבקש רק יראת שמים. הרב מציין את ההבדל העצום שבין בשר ודם לבין הקדוש ברוך הוא: אדם מוגבל, ולכן אם חברו פוגע בו שוב ושוב, בסופו של דבר הסליחה תיגמר. לעומת זאת, הקדוש ברוך הוא הוא אינסופי וללא גבולות. ברגע שיהודי "עושה סיבוב", פונה בחזרה לה' מתוך חרטה ומבקש סליחה, הקב"ה מוחל לו מיד ("סלח לנו אבינו כי חטאנו... כי אל מלך חנון ומרבה לסלוח"). 2. אהבת הגר ומשמעותה הרוחנית בפרשה מופיע הציווי: "ואהבתם את הגר". הרב מביא פירוש חסידי (כפי שמבאר הצמח צדק): "גר" מסמל את הנפש האלוקית, שמוצאה ממקום טהור תחת כיסא הכבוד, והיא יורדת להתגורר במקום זר – בתוך הגוף והנפש הבהמית (עולם החומר). "לחם ושמלה" שמצווים לתת לגר מסמלים את הצרכים הרוחניים שהנפש צריכה כדי לשרוד בגלות הגוף: לחם זה לימוד התורה, ושמלה מייצגת את המצוות ("אור מקיף"). 3. מסכת חגיגה - המלאכים וקבלת התורה השיעור עובר לדיון במסכת חגיגה בעניין תיאור המלאכים ביחזקאל ובישעיהו, וההבדל בין "שש כנפיים" לפני החורבן ל"ארבע כנפיים" לאחריו (הכנפיים שבהן המלאכים אומרים שירה פחתו עקב החורבן). כמו כן, הגמרא דנה בדורות המוקדמים – "974 דורות" שהיו ראויים להיברא לפני מתן תורה אך לא נבראו, ונשמותיהם חולקו "כמלח ופלפל" בין הדורות הבאים. הרב מזכיר את מדרש חז"ל האומר שהדורות לפני מתן תורה התקיימו כ"קרדיט" וכ"חסד חינם", על חשבון עתיד קבלת התורה. 4. הלכות שבת - מוקצה מדעת וכלים שבורים החלק ההלכתי של השיעור עוסק בדיני מוקצה (שולחן ערוך, סימן שכ"ח). הרב מבחין בין סוגי כלים שנשברים בשבת: אם נשבר כלי המשמש לאכילה או לכיסוי (כגון קערה), והשברים עדיין ראויים לשימוש (למשל לאסוף מאכל סמיך), הכלי לא מאבד את הסטטוס שלו כ"כלי" ומותר לטלטל את שבריו. לעומת זאת, כלי המוגדר כ"מוקצה מחמת חסרון כיס" (למשל: סחורה חדשה שנועדה למכירה ושאדם מקפיד שלא להשתמש בה כדי לא להוריד את ערכה), אם הוא נשבר בשבת – גם השברים שלו מוקצים ואסורים בטלטול. הסיבה: הכלי היה מוקצה ו"מוקצה מדעת" כבר בכניסת השבת (בין השמשות), ולכן הוא נשאר מוקצה לאורך כל השבת ("מיגו דאיתקצאי"). 5. ספר התניא (שער היחוד והאמונה, פרק ט') – חכמה עילאה ומהות הבורא בחלקו האחרון של השיעור לומדים פרק מספר התניא הדן בידיעת ה' ובחכמתו. אדמו"ר הזקן מסביר שהמשפט הרמב"מי "הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה" יכול לתאר רק את הקב"ה לאחר "סדר ההשתלשלות" וצמצום האור (בעולם האצילות). מבחינת המהות והאינסופיות העצמית של ה', הדרגות הרוחניות הגבוהות ביותר (כמו ה"חכמה" המחיה את העולמות) רחוקות ממנו שנות אור, ונחשבות אצלו בבחינת "עשייה" גשמית גרידא (כמו המרחק של חכמה אנושית לעומת עשייה פיזית, ואף פחות מזה). התארים שאנו מכנים בהם את ה' ("חכם", "רחום", "חסיד") אינם מגדירים אותו עצמו, שכן הוא למעלה מכל הגדרה שכלית – אלא הם מציינים רק שהוא המקור שממנו נמשכות החכמה והמידות לעולמות התחתונים.