מאמר לא היו ימים טובים לישראל תשל"ה #1 - יום ד', חמשה עשר באב - הרב יעקב גולדשמיד

מאמר לא היו ימים טובים לישראל תשל"ה #1 - יום ד', חמשה עשר באב - הרב יעקב גולדשמיד תקציר: מעלת חמישה עשר באב — שלימות שלאחר החיסרון בשיעור זה נעמיק בביאור המאמר "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים" (משנה סוף מסכת תענית), כפי שנתבאר בדרושי כ"ק אדמו"ר, ונבחן כמה פרטים ודקויות בגדרה של העלייה הבאה לאחר ירידה. המאמר שנלמד הוא זה שהוגה על ידי הרבי, ולעומתו נדפסה כהוספה הנחה בלתי מוגהת שנמצאה בחדרו לאחר ג' תמוז (עמוד קסז — לאימות). הנקודה המרכזית עיקר עניינו של חמישה עשר באב הוא, על פי פרי עץ חיים ובלשון אדמו"ר הריי"צ, שלימות מילוי הלבנה — ודייקא שלימות הבאה לאחר החיסרון של ימי בין המצרים והחורבן. שהרי כלל הוא בעבודת ה' שהעלייה שלאחר הירידה נעלית יותר מן הדרגה שקדמה לה, וכל שהירידה גדולה יותר — העלייה גדולה יותר. מכאן שאין מעלתו של יום זה כמעלת שאר הימים הטובים, שאף בהם מאיר מילוי הלבנה, אלא שאין העלייה שבהם באה בהמשך ישיר אל הירידה שקדמה. ובזה גופא באות שאלות הרבי לחבר את הדברים גם עם עולם הפשט וההלכה. עיקרי השיעור שלוש קושיות בפתח המאמר — מהו גודל העילוי של חמישה עשר באב על כל הימים הטובים, ואף על שלוש הרגלים; מדוע כורכת המשנה יום זה עם יום הכיפורים כעניין אחד, אף ששני נושאים נפרדים הם; ומדוע חותמת מסכת תענית — כולה עניין תעניות — ביום טוב, ובפרט ביום טוב הגדול שבכולם, שהם לכאורה הפכים. הכלל בעליות וירידות — הרבי קובע זאת כאקסיומה בעבודה: שלמות שלאחר חיסרון גדולה משלמות שמצד עצמה. בשיעור עלתה הקבלה מעולם הטבע — גוף המתרומם מכוח ירידתו לעומת גוף המועלה לאותה נקודה עצמה בכוח חיצוני: אף ש‑ ℎ h שווה, אין הדין שווה, שכן פעולת הירידה ניכרת בעצם ההגעה. מדוע לא פסח — אף שגם חג הפסח הוא בחמישה עשר לחודש ובא לאחר ירידת גלות מצרים, הרי ביציאת מצרים נתחדשו ישראל בדרגת צדיקים ו"כקטן שנולד דמי", ואין עלייתם המשך לירידה אלא התחלה חדשה. ומקורו בחילוק שבין עצרת דפסח לעצרת דחג — "בנות נשואות למקום קרוב" לעומת "למקום רחוק", היינו צדיקים לעומת בעלי תשובה (ד"ה ביום השמיני עצרת). ובהערה מציין הרבי שכבר המילה, קרבן פסח והזאת הדם קדמו ליציאה. מדוע לא סוכות — אף שסוכות בא בהמשך לתשובת יום הכיפורים, כבר העלייה עצמה נעשתה ביום הכיפורים, וסוכות אינו אלא גילוי והמשכה של מה שנפעל בהעלם ("בכסה ליום חגנו"). מה שאין כן בחמישה עשר באב, שבו העלייה עצמה מתרחשת בלא שלב מפריד. שאלות הדיוק שהוסיף הרבי — כיצד יתיישב הדבר בעולם הפשט, שהרי הרגלים מדאורייתא וחמישה עשר באב אף אינו יום שאין אומרים בו תחנון בלבד; ומדוע הקדימה המשנה את חמישה עשר באב ליום הכיפורים, אף שיום הכיפורים קדם בהרבה מבחינה היסטורית — משמע שגדול הוא ממנו, וצריך ביאור מה מעלתו על עליית התשובה שביום הכיפורים. פתח התירוץ — "ויתרון ארץ בכל היא מלך לשדה נעבד" — "ארץ" היא כללות העולמות, ששרשם בבחינת הדיבור שבמלכות, חיצוניות המלכות, שכל עניינו לזולת ומשם נמשכת הרגשת העולם כדבר נפרד; ואילו "שדה", המובחר שבארץ, הוא גן עדן, ששרשו במוחין ובפנימיות המלכות המקבלת מן היסוד, ושם ניתן האדם בעצמו לתוך התקשרותו — ומשם רבה ההארה האלוקית. השיעור נפסק כאן, וההמשך נקבע ליום ראשון.