לקוטי תורה פרשת ואתחנן, "ואתחנן אל ה׳ וגו׳ אתה החילות וגו׳" #1 - הרב יצחק מאיר וייס

לקוטי תורה פרשת ואתחנן, מאמר א׳, "ואתחנן אל ה׳ וגו׳ אתה החילות וגו׳" #1 - הרב יצחק מאיר וייס הנשמה כ"נר ה'" — מהתבוננות שבמוח אל הדעת וכלות הנפש נעמיק בשיעור זה בביאור מאמר ואתחנן (לקוטי תורה, פרשת ואתחנן, דף ב, ע"א), ונבחן את מהות עבודת הנשמה כ"נר" המאיר את חושך העולם, וכיצד עבודה זו נעשית דווקא מתוך דעת המביאה לכלות הלב — ולא מתוך התבוננות שבמוח בלבד. הנקודה המרכזית המאמר פותח בבקשת משה רבינו להיכנס לארץ ("אתה החִלּות"), ומעורר את השאלה על "עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד" — מהו עניין "שם" קודם שיש כל מציאות של נבראים. על יסוד מאמר הזוהר "בגין דאשתמודעין ליה" מבואר, שירידת העולמות והשתלשלותם בצמצומים רבים היא בבחינת ירידה צורך עלייה — כדי שהנשמה, שהיא "נר ה'", תאיר את חושך העולם השפל ותהפכהו לאור. עיקר החידוש הוא, שהארה זו אינה נפעלת בהתבוננות שבמחשבה לבדה (שהיא בחינת מקיף ו"על מנת" בלבד), אלא דווקא על ידי דעת — "אשתמודעין" מלשון דעת — היינו הקירוב וההרגשה הממשית המאחדים את האדם עם העניין האלוקי, עד ש"תשתפך הנפש במקורה" מתוך תשוקה וכלות הנפש. עיקרי השיעור פתיחת המאמר ושאלת ה"שם" שקודם הבריאה — מבקשת משה ומ"אתה החִלּות" (שראה כל הנסים — קריעת ים סוף, יציאת מצרים, מלחמת עמלק) עולה השאלה על "היה הוא ושמו בלבד": מהו מושג "שם" בטרם יש מציאות זולת (דף ב, ע"א). ירידה צורך עלייה וטעם הבריאה — מן הזוהר "בגין דאשתמודעין ליה", שכל ירידת המדריגות בצמצומים רבים — ואפילו ירידת האור האלוקי עצמו — היא כדי להפוך את החושך שיוכל להאיר. הנשמה כ"נר ה'" וריבוי הנרות — "נר ה' נשמת אדם"; העולם נברא כמקום חשוך, והקב"ה נתן בו "נרות" רבים — הן הנשמות — להאירו. עבודה זו נקשרת לאברהם "והיה ברכה", לשון המשכה (על דרך המבריך המצמיח ענף במקום חדש), "כי הם זרע בירך ה'". ההבחנה שבין התבוננות שבמוח לבין דעת — התבוננות במחשבה לבדה היא בחינת מקיף ואינה מאירה בלב; אף בעל אמונה — "רחמנא ליבא בעי" — אין זה בבחינת גילוי. הדעת היא הקירוב וההרגש שממש, המאחדים את האדם עם הדבר עד "תשתפך הנפש במקורה". הנר בעל שתי תכונות — נמשך לאלוקות (על דרך תניא פרק יט) ומאיר — ומאיר דווקא כשבא בתשוקה. עבודת "ברוך שאמר" והמשכת השערות — בתפילה "ברוך" עניינו המשכה, לגלות את האור האלוקי בבחינת דעת בלב ולא כמקיף; י"ג "ברוך" כנגד י"ג תיקוני דיקנא (שערות הזקן), שעל ידם נמשך גילוי נעלה ביותר דווקא בבחינת "שיער" אל האדם המוגבל. תכלית העבודה — להמשיך גילוי אלוקי בנפש עד שיתאחד עמו בדעת ויבוא לכלות הלב.