לקוטי תורה פרשת ואתחנן, "ואתחנן אל ה׳ וגו׳ אתה החילות וגו׳" #4 - הרב יצחק מאיר וייס
יום רביעי ח׳ אב תשפ״ו
|28:51
תיאור
לקוטי תורה פרשת ואתחנן, "ואתחנן אל ה׳ וגו׳ אתה החילות וגו׳" #4 - הרב יצחק מאיר וייס
תקציר: עבודת התפילה — מהשתלשלות אל חידוש, ומרצון שבמוח אל אהבה שבלב
נעמיק בשיעור זה במהלך עבודת התפילה כפי שהוא נמשך בהמשך המאמר (דף ב, עמ' ג), מן ההתבוננות ב"המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" ועד להתפעלות הלב שבפסוק "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך", ונבחן כמה פרטים ודקויות באופן עבודת ה' זו.
הנקודה המרכזית
עבודת התפילה מיוסדת על ההתבוננות בכך שבריאת העולם היא בבחינת "יש מאין" — חידוש גמור שהוא מעבר של אין ערוך מכוח העצמות, ולא המשך של סדר השתלשלות בלבד. מתוך התבוננות זו מתעוררת בנפש האדם אהבה, שעניינה המשכת הרצון שבמוח עד שיאיר בהתפעלות שבלב, וזוהי "ואהבת" — שהרצון (הבו) יבוא בגילוי כרגש הלב. אהבה זו מאירה תחילה בפנימיות הלב, שם שייך להתפעל מן העצמות ממש, ומשם נמשכת לחיצוניות הלב ולכל היום כולו, עד שמביאה לידי אתכפיא ואתהפכא — הפיכת החושך הגשמי לאור אלוקי.
עיקרי השיעור
השתלשלות מול חידוש — בסדר ההשתלשלות דרגה עליונה מתגלה בדרגה שתחתיה בערך זו לזו, מה שאין כן "המחדש בטובו... מעשה בראשית" המורה על בריאה "יש מאין" בבחינת אין ערוך, דילוג מכוח העצמות שאינו נכנס בגדרי הנאצלים והנבראים (דף ב, עמ' ג).
רצון שבמוח ואהבה שבלב — תיבת "אהבה" כוללת בתוכה "הבו" שהוא הרצון; הרצון עיקרו במוח, ובו האדם עומד בהבדלה מן הדבר, ואילו כשהרצון מאיר ויורד עד שנוגע בלב הוא נעשה התפעלות — שבה הדבר "פועל בך" — וזהו "ואהבת".
עת לאהוב — בחילוף א׳ וע׳ — "ואהבת את" נדרש מלשון "עת לאהוב" (קהלת), הרומז לספירת המלכות שממנה שורש עניין הזמן ("מלך, מולך, ימלוך", וברוב עם ובאורך זמן ניכרת הדרת המלכות); ובחילוף אותיות אחע״ה, "את" ב-א׳ רומז אף לבחינת ביטול ("את" הטפל), שהגילוי יאיר בתוך גדרי הזמן באופן של ביטול.
פנימיות וחיצוניות הלב — "בכל לבבך" בשני ביתי״ן מורה על שני לבבות: פנימיות הלב (בטי גואי) שבה שייך להתפעל מעצמותו יתברך, וחיצוניות הלב (בטי בראי) שאליה מתפשטת האהבה ונשארת בבחינת רשימו כל היום כולו, אף לאחר התפילה.
מאתכפיא לאתהפכא — חיצוניות הלב פועלת תחילה באתכפיא ("מודה ברע") לכפות את ההסתר, ומשם לאתהפכא ("צדיק וטוב לו") — לרתום את הגשמי ולהופכו לקדושה, "לאתהפכא חשוכא לנהורא", וזהו סיום אות א׳ של המאמר, שבעבודת התפילה נמשך "רוח והמשיך... בגילוי".