סיום מסכת תענית — כולל תפארת לוי יצחק - הרב שמואל רבינוביץ - הרב יוסף יצחק הבלין

סיום מסכת תענית — כולל תפארת לוי יצחק *חלק א — הרב שמואל רבינוביץ' : סיום מסכת תענית* ט"ו באב, הוספה בתורה, ואהבת ישראל — סוגיית סוף מסכת תענית (דף ל:–לא.) בשיעור סיום זה נעמיק בסוגיית הגמרא החותמת את מסכת תענית, ונבחן את ייחוד ט"ו באב — יום שכוחו לעצמו מושך אליו ברכות — ואת עניין הוספת לימוד התורה בלילות ויסוד אהבת ישראל שביציאת הבנות לכרמים. *תקציר:* רב שמואל רבינוביץ' מנחה את הסיום לעלוי נשמת הרבנית רחל בת שמואל יצחק הכהן ושרה ע"ה. הוא עובר על כמה מן השמחות שמנתה הגמרא ביום ט"ו באב, ומדגיש שני עניינים עיקריים: ביטול כריית העצים למזבח מחמת ירידת כוח השמש, והחיוב להוסיף בלימוד תורה ב"לילות הארוכים". הגמרא חותמת בציור בנות ירושלים היוצאות בבגדים שאולים לבנים כדי שלא לבייש מי שאין לה, ובנבואת המחול של הצדיקים לעתיד לבוא. *הנקודה המרכזית:* ט"ו באב הוא "יום גורם" — קדושת היום עצמה מושכת אליו ברכות וחידושים. השמחה על ביטול כריית העצים נובעת מההכרה שבמקדש — ואף באופן עבודת ה' בכלל — אין מביאים דבר פגום; ביטול המלאכה כאשר העצים עלולים להתתולע מלמד על הדקדוק בשלמות הקרבן. הגמרא מוסיפה חיוב עצום: "דמוסיף יוסיף ודלא מוסיף יאסף" — מי שמנצל את ריבוי שעות הלילה ללמוד תורה זוכה ל"חוט של חסד", ומי שמבטל — ח"ו דינו חמור. מסורת הבנות בבגדים שאולים שוויוניים חותמת את המסכת בלימוד עמוק על כבוד הבריות ואהבת ישראל. *עיקרי השיעור:* ט"ו באב כ"יום גורם" (תענית ל:): הגמרא מונה שמחות שנמשכו לאותו יום — ניתנו הרוגי ביתר לקבורה ותיקנו "הטוב והמטיב" ביבנה; יום שפסקו מלכרות עצים למזבח; "ומכיוון שההתחלה טובה הכל ממשיך כך" ביטול כריית העצים ובדיקתם (תענית ל:): לאחר ט"ו באב "תשש כוחה של חמה", השמש אינה מייבשת כראוי ועצים עלולים להיות מתולעים ופסולים למזבח; הכהנים שפרשו מהעבודה אחרי גיל חמישים היו בודקים את העצים — "בית המקדש: אפילו סכין שנפגם לא השחיזו שם אלא הניחוהו בצד, שאין מביאים דבר פגום" "דמוסיף יוסיף ודלא מוסיף יאסף" (תענית לא.): מאחר שהלילות מתארכים לאחר ט"ו באב, יש לנצלם ללימוד תורה — "כל הלומד תורה בלילה — חוט של חסד משוך עליו ביום"; ורב יוסף פירש "יאסף": "תקבריה אימיה" — לשון חריפה כלפי המבטל בנות ירושלים בבגדים שאולים (תענית לא.): בת מלך שאלה מבת כהן גדול, בת כהן גדול מבת סגן, וכן הלאה עד כל ישראל — כדי שלא לבייש מי שאין לה בגד יפה; כשהבגד שאול, אין מתקשטים בו ואין תחרות; מכאן יסוד ל"תלבושת אחידה" כדי לשמור על שוויון ועל כבוד כל אחת מחול הצדיקים לעתיד לבוא (תענית לא.): "עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים... וכל אחד ואחד מראה באצבעו ואומר: 'הנה אלוקינו זה קיווינו לו, נגילה ונשמחה בישועתו'" — חתימת המסכת בתקווה לגאולה שלמה; הסיום נסגר בתפילה שלא נזדקק עוד לתעניות, ושנזכה ל"טוב וחסד הנראה בעיניים" הערת מקורות: הסוגיות מקורן בסוף מסכת תענית, דפים ל:–לא.; ציטוטי הגמרא המדויקים ראויים לבדיקה מול הנוסח המוגה. *חלק ב — רב יוסף יצחק הבלין : דברי חיזוק בסעודת הסיום מסכת תענית* "ילך מחיל אל חיל" — שמחת הסיום כהתחלה חדשה בדברי חיזוק אלו נעיין ביסוד שמחת הסיום על פי תורת חסידות חב"ד, ונבחן את הקשר בין המעבר ממסכת תענית למסכת חגיגה לבין הפנמת ה"קדימה תמיד" שהרבי הטביע בכל דור. *תקציר:* רב יוסף יצחק הבלין פותח בשאלה יסודית: מהי שמחת הסיום? שהרי האדמו"ר מקוצק לא הכיר בה כשמחה אמיתית — "מה סיימתי ומי סיימתי?" — ומבאר שהשמחה האמיתית אינה על הגמר אלא על ההתחלה החדשה, ממש כפי שבשמחת תורה שמחים על פתיחת "בראשית". הרבי נהג תמיד בהתוועדויות הסיום להסיט את הדיון מהעבר אל העתיד — "לא מדברים על מה שהיה, מדברים על מה שמתחילים". מהלך זה משתקף גם בכניסה מ"תענית" ל"חגיגה" — מצום ואבל להתגלות ולשמחה — בדיוק בסמוך לימי גאולת ג' תמוז. *הנקודה המרכזית:* תורת חסידות חב"ד מלמדת שיהודי אינו מסתפק — "מי שיש לו מנה רוצה מאתיים, מי שיש לו מאתיים רוצה ארבע מאות" — ומידה זו אינה גנות אלא שבח, שכן היא המניע לצמיחה מתמדת. הרבי ביטא זאת בתשובתו לחסיד עשיר בן שבעים ששאל אם להשקיע: "מה ההבדל בין יהודי צעיר לזקן? — לא הגיל, אלא האם הוא חושב קדימה!" ובכך כפר בכל מושג של "גמרתי את תפקידי". הנקודה מקבלת ביטוי גם בתורת הרבי על פרשת קרח: למרות חטאו, השאיפה הגלומה בקרח — הרצון להגיע לדרגות גבוהות יותר — היא מידה שכל יהודי חייב ללמדה מתוך תיקונה. *עיקרי השיעור:* שמחת הסיום היא שמחת ה"בראשית": כשם שבשמחת תורה מתרגשים על פתיחת בראשית ולא על חתימת "וזאת הברכה", כך כל שמחת סיום אינה על מה שנגמר אלא על הפתח החדש; "ילך מחיל אל חיל" — הסיום בתענית הוא דלת כניסה לחגיגה לא להסתפק — "דמוסיף יוסיף" בהנהגת הרבי: רב הבלין סיפר שכאשר למד בכולל צמח צדק לפני כחמישים שנה ועסק במבצעים, כתב דוחות לרבי; הרבי ענה בכל פעם שהצליח: "מי שיש לו מנה — רוצה מאתיים", ולאחר שהוסיף: "מי שיש לו מאתיים — רוצה ארבע", ואחר כך: "רוצה שמונה" — ראיה שאצל הרבי אין מושג של "מספיק" "יהודי צעיר יהודי זקן" — תשובת הרבי: חסיד עשיר בן שבעים שאמר "כבר אין לי צורך" נכנס לרבי; הרבי שאלו: "מה ההבדל בין יהודי צעיר לזקן?" וענה: "מי שחושב קדימה — צעיר; מי שחי בעבר — זקן גם בגיל שלושים"; לכן הכולל אינו "כולל זקנים" — הוא כולל שמחים ושואפים ללמוד מקרח — השאיפה לדרגות גבוהות: הרבי שאל: כיצד נקראת פרשה שלמה על שם רשע כקרח? ומבאר: מידת השאיפה שבקרח — "רצה להיות כהן גדול, שאף תמיד למעלה" — היא מידה שיש ללמוד ממנה לאחר תיקונה; החוזה ממלוביץ' הביע זאת: "דאי לי כזי דקרח!" מעבר מתענית לחגיגה — גאולה: הסיום מסמל מעבר ממסכת הצום וה"תשש" לנושאי חגיגה וקדושה; בדומה לכך, חודש תמוז עצמו הפך לחודש גאולה — ג' תמוז הוא יום שחרורו של הרבי הקודם ממאסרו ממוות; מן "התענית" לחגיגה ולגאולה