לקוטי תורה, פר' חוקת, "זאת חוקת התורה" #4 - הרב יצחק מאיר וייס

לקוטי תורה, פר' חוקת, "זאת חוקת התורה" #4 - הרב יצחק מאיר וייס ויודעו מצרים כי אני ה' — מטרת המכות, שבירת קליפת מצרים וגילוי הניצוצות בשיעור זה נעמיק בעניין תכלית עשר המכות על פי תורת החסידות, ונבחן את היסוד הרוחני העומד מאחורי "יש" הקליפות ואת אופן ביטולן על ידי גילוי האור האלוקי. תקציר השיעור בונה ביאור שיטתי לשאלה: מה הייתה תכלית עשר המכות? על פי המאמר הנלמד (ליקוטי תורה, עמוד רע"ד — לאימות), עם ישראל אינם זקוקים למופתים כלל, שהם "מאמינים בני מאמינים" ואמונתם מצד עצמם; לפיכך כל המכות נועדו לשבר את קליפת מצרים ולהוציא את הניצוצות הכמוסים בה, בבחינת "ויודעו מצרים כי אני ה'". הרב מבאר כיצד הקליפות מקבלות חיותן מהקב"ה בכל רגע ורגע, ואף על פי כן — בשל הצמצום וההסתר — הן מרגישות עצמן כ"יש" נפרד מן האלוקות; ועל ידי גילוי אור שלמעלה מן הצמצום, כפי שהתגלה בעת המכות, נתבטל ה"יש" הזה מאליו ונגלים הניצוצות הקדושים. הנקודה המרכזית הקליפות מקבלות חיות מן הקב"ה בכל רגע ורגע, ו"רוח פיו הוא לבדו מוציאן מאפס ליש" — ואילו היתה החיות מסתלקת אפילו לרגע, היו חוזרות לאפס ממש. ואם כן, כיצד מגיעה לקליפה אותה תחושת "יש ופירוד" עצמאי, עד שפרעה מכריז "לי יאורי ואני עשיתיני"? הסיבה נעוצה ב"צמצום ואסתר" שנברא בעולם, מחמת "אופן המשכת החיות" לקליפות שהיא בדרך הסתר וצמצום; ומחמת זה מרגישה הקליפה עצמה כישות עצמאית הנפרדת מן האלוקות. כאשר מתגלה על ידי המכות אור אלוקי שלמעלה מן הצמצום, "דלגביה לא שייכי צמצומים ואסתר כלל", נתבטל ההסתר מאליו — ממש כחשך הנעלם לפני האור — ה"יש" של הקליפה בטל בתכלית, והניצוצות הגנוזים בה מתגלים ומתחברים למקורם. עיקרי השיעור תכלית המכות: לא לישראל אלא למצרים — עם ישראל הם "מאמינים בני מאמינים" ואמונתם מצד עצמם, כמו שנאמר "ויאמן העם... כי פקד ה' את בני ישראל" (שמות ד', לא); ובלשון ביאור הגמרא: "אל תדבר עליהם — עם ישראל מאמינים בני מאמינים". לפיכך כל עשר המכות נועדו לשבר את קליפת מצרים ולהוציא את הניצוצות הקדושות הגנוזות בה — "ויודעו מצרים כי אני ה'" (שמות ז', ה) — על ידי שבירת ה"קליפת אגוז" המכסה עליהם (ליקוטי תורה, עמוד רע"ד — לאימות). פרדוקס חיות הקליפה וה"יש" הנפרד — כל חיות הקליפות אינה אלא מהקב"ה בכל רגע ורגע, ואם תסתלק חיותן אפילו לרגע — תשובנה לאפס ממש; "ורוח פיו הוא לבדו הוציאן מאפס ליש". ואם כן, "מאין בא להם תכונה זו של יש ופירוד" — מה גורם לקליפה להרגיש עצמה כ"יש ודבר" בפני עצמה עד ל"לי יאורי ואני עשיתיני" (יחזקאל כ"ט, ג)? הסיבה לכך היא "אופן המשכת החיות" שנברא בצמצום ואסתר, שזה גופו גרם לה לתחושת הפירוד (ליקוטי תורה, עמוד מ"ו — לאימות). משל מ"לא טוב היות האדם לבדו" — פירוש הרבי על רש"י — הרב מביא ביאורו של הרבי (הריי"צ? — לאימות) על פשט רש"י בבראשית ב', יח: לא נאמר "לא טוב לאדם להיות לבד" אלא "לא טוב היות האדם לבדו" — לא תיאור מצב רע אלא: ה"מציאות" של היות האדם לבדו היא כשלעצמה לא טובה. לכן "אעשה לו עזר כנגדו" — הקב"ה סיבב שהאדם ייזקק לזולתו, כדי שיבין שאינו "מציאות" עצמאית בפני עצמו. ממשל זה ניתן להבין גם את הקליפות: הקב"ה ברא את עולמו בצמצום כדי שלבסוף ייוודע שה"יש" שלהם אין לו קיום עצמאי כלל. מידת הגבורה, הצמצום וההסתר — הרב מבאר כי הצמצום וההסתר עצמם באים מ"מידת הגבורה" של הקב"ה: הקב"ה יכול לצמצם את "החיות ורוחניות הנשפעת" מרוחב אין סוף ולהסתירה — וזהו עצמו "גבורה עצומה". מחמת צמצום זה, הקליפה מרגישה עצמה כנפרדת מהאלוקות ומגיעה לגאווה של "לי יאורי". אך לגבי הקב"ה עצמו "אין שום צמצום ואסתר" — "גם חשך לא יחשיך ממנו" (תהלים קל"ט, יב) — ובגילויו הישיר בטלות הקליפות מאליהן. שלמות הבירור: מטה-לנחש כהקדמה ועשר מכות כהשלמה — נס המטה-לנחש (שמות ז', י) היה "הקדמה לכל עשר המכות" — פתיחת ה"קליפת אגוז" המכסה על הניצוצות. "כשם שהכוונה של נס המטה-לנחש הייתה לשבור קליפת מצרים, כך הכוונה של כל עשר המכות — כדי שיוכלו הניצוצות להיכלל שוב במקורם". ועל ידי בירור זה הושלמה עלייתם של הניצוצות שנפלו בגלות מצרים, שנרמז במאמר שנזכר בסיום השיעור: "ר"ב (= 202) התבררו, נשארו פ"ו (= 86)" — 202 + 86 = שפ"ח ניצוצין של האריז"ל — לאימות.