גמרא בעיון 22: מה הקשר בין עדים זוממים, מקווה שנמצא חסר וסכין פגומה של שוחט?

מה הקשר בין עד זומם שהוזם, מקווה שנמדד ונמצא חסר, ושוחט שנמצאה סכינו פגומה? מאימתי נפסל העד, משעה שהעיד או משעת ההזמה? וכיצד שלושה דינים רחוקים זה מזה נשענים כולם על יסוד אחד? שיעור זה יוצא מן המשנה בבבא קמא דף ע״ב: בדין גנב שנמצאו עדיו זוממין, ומתרחב למחלוקת אביי ורבא בגדר עד זומם. אביי סובר שהעד נפסל למפרע משעה שהעיד ורבא סובר שאינו נפסל אלא מכאן ולהבא. מתוך קצות החושן בסימן ל״ד מתברר שהשאלה הזו חוזרת במקווה שנמדד ונמצא חסר, בשוחט ששכח הלכותיו, ובשוחט שנעשה מומר. השיעור מעמיד את כל המקרים על חילוק אחד בין ריעותא שבגברא לריעותא שבחפצא, שבו תלויה ההכרעה אם דנים למפרע או מכאן ולהבא. - מחלוקת אביי ורבא בעד זומם, למפרע או מכאן ולהבא - טעם רבא, החידוש שבעד זומם ופסידא דלקוחות - קושיית תוספות מסוגיית שני חזקה בבבא בתרא ועדות מוכחשת - חזקת כשרות, הרמ״א והריב״ש, מוקמינן גברא אחזקתו - מקווה שנמדד ונמצא חסר ותרתי לריעותא - שוחט ששכח הלכותיו ושוחט שנעשה מומר - סכין שנמצאת פגומה, חזקת הסכין מול חזקת איסור - שוחט בשבת, אין שחיטה אלא בסוף - היסוד המרכזי, חילוק גברא וחפצא