כולל תפארת לוי יצחק יום ב׳ ז׳ תמוז תשפ״ו - הרב שמואל רבינוביץ

כולל תפארת לוי יצחק יום ב׳ ז׳ תמוז תשפ״ו - הרב שמואל רבינוביץ חומש — פרשת בלק: שנאת בלעם וסוד "בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו" בשיעור זה נעמיק בדקדוק רש"י שעליו עומד הרבי בפרשת בלק, ונבחן את שורש שנאתו היתֵרה של בלעם ואת ההנהגה האלוקית שלפיה "בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו". נעיין כיצד מתגלגלת סוגיה זו אל יסוד עבודת ה' ואל גדרי הפרנסה. הנקודה המרכזית: פחדו של בלק היה מפני מלחמת ישראל, אך באמת נצטוו ישראל שלא להתגרות במואב; מואב לא ידע זאת, אך בלעם הנביא ידע. ההכרח שבלעם שׂונא יותר נובע מכך שדווקא הוא, שיכול היה להרגיע את בלק, בחר להעלים את האמת כדי לחפש הזדמנות להזיק ולגבות שכר. בכך מתבארת לשון רש"י על "נפשו רחבה ומחמד ממון אחרים", ועל "אם הקריאה שלך וסבור אתה ליטול עליה שכר — קום לך אתם": כשהאדם הולך לדבר היתר לשם פרנסה, אין מעכבין בידו, אך לקלל לא יִנָּתֵן לו. עיקרי השיעור: הבחנת רש"י בין "וגרשתיו" (בלעם — מן העולם) ל"ואגרשנו" (בלק — מן הארץ), ומנגד שיש מפרשים ההופכים את הדבר. שאלת הרבי על ההכרח שבלעם שׂונא יותר, ויסודה בידיעת בלעם את "אל תצר את מואב". ביאור שנאת בלעם כ"שנאה עצמית" של גוי, שמנעה ממנו לגלות לבלק שאין לו ממה לירא. "מלא ביתו כסף וזהב" ולשון רש"י "נפשו רחבה" — הצָגת הקללה כעֵסק (ביזנעס). ההנהגה ש"בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו", וסיפור מענה רבי יוסף [הבלין] על יציאה לפרנסה: "מה לא עושים בשביל פרנסה". גמרא — חגיגה ה ע"ב: "במסתרים תבכה נפשי" וגלות הדעת בשיעור זה נעיין בסוגיית בכייתו של הקב"ה "במסתרים", וביישוב הסתירה מ"עוז וחדוה במקומו". נבחן את ההבחנה בין בתים פנימיים לחיצוניים ואת השלכתה על פנימיות וחיצוניות שבעבודת האדם. תקציר: הגמרא דורשת "ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי" — שיש מקום הנקרא "מסתרים" ובו בוכה הקב"ה, מפני גאוותם של ישראל שניטלה, או מפני גאוותה של מלכות שמים. רב פפא מקשה "אין עציבות לפני הקב"ה" שנאמר "עוז וחדוה במקומו", ומיישבת הגמרא: בבתי גוואי יש, בבתי בראי אין. משם לשלוש הדמעות (מקדש ראשון, שני, וישראל שגלו ממקומם) ולדרשת "על שלשה הקב"ה בוכה". עיקרי השיעור: בכיית הקב"ה "במסתרים" וטעמיה (גאוות ישראל / מלכות שמים), ויישוב הסתירה מ"עוז וחדוה במקומו" דרך בתי גוואי ובראי. ביאור פנימיות וחיצוניות שברגש, וגדר החסיד "צהלתו בפניו" (חובת הלבבות, מסילת ישרים). שלוש הדמעות ("ודמֹע תדמע ותרד עיני דמעה"), והגלות כביטול תורה גדול מכול — מחמת היעדר יישוב הדעת. "על שלשה הקב"ה בוכה" (היכול ואינו עוסק; שאינו יכול ועוסק; פרנס המתגאה על הציבור), וביאור רבנו חננאל בקשר לבנים תלמידי חכמים. אגדת ההולך מהלך שלושה חודשים ללימוד יום אחד, וקבלת פני תלמיד חכם כקבלת פני שכינה. שולחן ערוך אדמו"ר הזקן — סימן שו, סעיפים יא–יג: שכר שבת ופיקוח על עסקי רבים בשיעור זה נעמיק בגדרי שכר שבת ובהיתר העיסוק בצורכי רבים בשבת. נבחן את קו הגבול בין מה שהותר במקום מצווה לבין שבות גמור שלא הותר כלל. הנקודה המרכזית: יסוד איסור שכר שבת הוא גזירה דרבנן בלבד (שמא יכתוב), ולכן במקום מצווה הקילו — אך מעלת הברכה נעדרת ממנו. לעומת זה, היתר העיסוק בצורכי רבים נובע מכך שהם כחפצי שמים ואין בהם "ממצוא חפצך ודבר דבר". קו הגבול ברור: כל שהוא שבות גמור מן התורה או מדרבנן ממש — לא הותר אף לצורך מצווה ולא לצורכי רבים, ולכן אסור להזכיר למלמד את סכום שכרו. עיקרי השיעור: איסור שכירת חזן ותוקע משום שכר שבת, ההיתר במקום מצווה, והעדר סימן ברכה (סעיף יא). היתר שכר שבת בהבלעה כשהשכר כולל גם ימות החול. היתר פיקוח על עסקי רבים ואף הליכה לשלטון, שצורכי רבים כחפצי שמים ואין בהם "ודבר דבר" (סעיף יב). היתר שידוך תינוק ודיבור עם המלמד ללמדו ספר או אומנות, כדיבור של מצווה (סעיף יג). הכלל המבחין: שבות גמור לא הותר אף לצורכי רבים, ולכן אסור להזכיר סכום השכר. חסידות — מאמר זרע אדם וזרע בהמה: השפעת הדעת על ידי משה רבנו תקציר: יש נשמות "זרע אדם" — שיש להן דעת והרגשה באלוקות, המרגישות אלוקות כחיי נפשן; ויש "זרע בהמה" — שמשׂכּילות הרבה בגדולת ה' אך אין השׂכּלתן מבחינת הרגשה ממש, אלא כמי שמשׂכּיל דבר שחוץ ממנו שאינו מרגישו. אלו עומדות מבחינת אמונה לבד ("מאמינים בני מאמינים"). משה רבנו הוא המשפיע בחינת דעת לכנסת ישראל, ומחדיר דעת אף בנשמות אלו, כמרומז ב"ונתתי עשב בשדך לבהמתך". הנקודה המרכזית: ההבדל בין פנימיות לחיצוניות אינו בהבנה אלא בהרגשה: אדם עשׂוי לדעת ולבאר את הכול בטוב טעם, ועם זה לא יחדור הדבר אל עצם נפשו. משה רבנו, שמדרגתו דעת שלמעלה מן המידות, ממשיך בחינת מוח הדעת לכלל ישראל — ובכך "וידעתם כי אני ה'" לאחר אמונה פשוטה שבמצרים — ולכן הוא גואל ראשון וגואל אחרון, שעיקר הגאולה "ומלאה הארץ דעה את ה'". "עשב" נדרש: ע' (דעת עליון), ש' (ג' ראשין — חג"ת), ב' (דעת תחתון), והמשכת הדעת אל "שדך" (מלכות, חקל תפוחין) ומשם אל "בהמתך" (נשמות זרע בהמה). עיקרי השיעור: הבחנת זרע אדם (הרגשה באלוקות) מזרע בהמה (השׂכּלה בלא הרגשה פנימית), ויסודה בהבדל שבין בינה לדעת. מסירות נפש מצד האמונה וכוח הנפש האלוקית, אף בלא הבנה והשׂגה פנימית. משה רבנו כמשפיע הדעת — למעלה ממידות האבות (אהבה, פחד) — ו"וידעתם כי אני ה'" כהמשכת מוח הדעת. דרשת "ונתתי עשב בשדך לבהמתך" (עשב = דעת עליון, חג"ת, דעת תחתון), בקישור לדרך מצוותיך מצווה כה פרק ב (דעת כ"מפתחא דכליל שית"). משלי ההבחנה: רב שמואל מונקעס וחביות המשקה, ובעל הפלאה ורב זושא ("ארון ספרים" — הכול מונח אצלו ואינו "אישו"), בקישור למאמר "אתה תצוה" (ישראל כ"רגלי העם").