חסידות מבוארת - עבודת התפילה - מבוא כללי #2 - הרב יוסף יצחק הבלין

חסידות מבוארת - עבודת התפילה - מבוא כללי #2 - הרב יוסף יצחק הבלין עבודת התפילה — גילוי דבקות הנשמה ועבודת המוח כיסוד אהבת השם בשיעור זה נעמיק במבוא הכללי לעבודת התפילה על פי תורת החסידות, ונבחן כיצד התפילה היא במהותה עבודה שבלב שעניינה גילוי דבקות הנשמה ועוררות אהבת השם בלב הגשמי. נעיין בדקויות שבין עבודת הלב לעבודת המוח, ובטעם הפנימי המונח ביסוד כל סדר התפילה. תקציר השיעור פותח בנקודת הבעל שם טוב, שלא חידש את התפילה כעבודת השם אלא העיר עליה, שכן מאז ומעולם הייתה התפילה יסוד לכל ענייני התורה ומצוותיה. החסידות מגלה שעומק עניין התפילה הוא דבקות באלוקות, ומיישבת את הקושי כיצד יוכל נברא בעל גבול להידבק בבורא — על ידי גילוי הנשמה, שהיא חלק אלוקה ממעל ממש ודבוקה בו מלכתחילה, אלא שהגוף והנפש הבהמית מכסים עליה כקליפה על הפרי. עבודת התפילה היא אפוא גילוי הנשמה על ידי שבירת הקליפה והסרת ההעלם וההסתר. מכאן עובר השיעור לבאר שהתפילה היא "עבודה שבלב" שעיקרה עוררות אהבת השם, ושכל סדר התפילה (פסוקי דזמרה, ברכות קריאת שמע, קריאת שמע ושמונה עשרה) הוא כמשל ניפוח הגחלת המגלה את ניצוץ האש הטמון. עיקר הדגש הוא שאהבה זו אינה אפשרית ללא עבודת המוח וההתבוננות, שכן "אין אהבה אלא בדעה שידעהו". הנקודה המרכזית עבודת התפילה אינה בקשת צרכים בלבד, אלא עבודה שבלב שכל עניינה גילוי דבקות הנשמה ועוררות אהבת השם בלב. ברם, אהבה זו אי אפשר שתתעורר מאליה, שכן הטביע הקדוש ברוך הוא בטבע הנפש שהמידות נגררות אחר השכל, ועל כן מוכרחת קדימת ידיעת השם וההתבוננות בגדולתו ובאחדותו כמפתח לכל עבודת התפילה. נמצא שעבודת התפילה, בהיותה עבודה שבלב, כוללת בהכרח גם את עבודת המוח, וזהו עיקר היגיעה שבה. עיקרי השיעור יישוב קושיית הדבקות — כיצד יידבק נברא גשמי ובעל גבול בבורא? התשובה: הנשמה היא חלק אלוקה ממעל ממש, דבוקה בו מעיקרא, ואין צורך לחדש את הדבקות אלא לגלותה על ידי הסרת ההעלם וההסתר של הגוף והנפש הבהמית המכסים עליה כקליפה על הפרי. התפילה כעבודה שבלב — אף שעניינים נוספים דורשים כוונת הלב (כקרבנות), נקראת התפילה דווקא "עבודה שבלב" משום שכל כולה עוררות אהבת השם, שהיא מצוות הדבקות באלוקות המתקיימת בעיקר על ידי התעוררות אהבה בלב. סדר התפילה כניפוח הגחלת — כל סדר התפילה הוא כמשל ניפוח הגחלת לגילוי ניצוץ האש הטמון: פסוקי דזמרה כתחילת ההלהבה, קריאת שמע כהתפשטות וגילוי האהבה ("ואהבת"), ושמונה עשרה כתכלית ההתבטלות — "כעבדא קמיה מריה". הכרח עבודת המוח — "דע את אלוקי אביך ועבדהו בלב שלם" — אין אהבה אלא בדעה שידעהו, וכדברי הרמב"ם והתניא שהמידות תולדות השכל; ועל כן ההתבוננות בגדלות השם קודמת ומחויבת, ובלעדיה האהבה אינה אלא דמיון. תכלית אמירת השבחים — אמירת השבחים בפסוקי דזמרה אינה חנופה לקדוש ברוך הוא ולא הקדמה לבקשת צרכים, אלא "חומר למחשבה" לעורר את האדם המשבח עצמו לאהבת השם; ועיקר ההתבוננות המעוררת אהבה היא בעניין אחדותו ויחודו של הקדוש ברוך הוא ("שמע ישראל... השם אחד").