חסידות מבוארת - עבודת התפילה - מבוא כללי #6 - הרב יוסף יצחק הבלין

חסידות מבוארת - עבודת התפילה - מבוא כללי #6 - הרב יוסף יצחק הבלין תפילת בעלי העסקים — מעלת הצימאון על פי תורת החסידות עמ' כ"ו, טור א' תקציר שיעור זה עוסק בשאלת מעמדה של תפילת בעלי העסקים לעומת תפילת יושבי אוהל, על פי שיטת אדמו"ר הזקן ב"איגרת הקודש". נעמיק במהלך המחשבתי של פנימיות התורה שלפיו דווקא הריחוק מאלוקות מעורר צימאון עמוק יותר, ונבחן כיצד חידוש זה הופך את ה"חיסרון" של בעל העסק ל"מעלה" יתירה בעבודת השם. הנקודה המרכזית אדמו"ר הזקן מחדש חידוש מפתיע: עבודת בעלי העסקים בתפילת השבת אינה בדיעבד ואינה נחותה, אלא נעלית ומשובחת מעבודת יושבי אוהל. הביאור נשען על ההבדל בין שני מיני אהבה: אהבה של קרובים הנמצאים תמיד יחד, שאינה בוערת בגלוי, לעומת אהבה של מי שנפרדים זה מזה ולבם כמה ומשתוקק. כשם שנשמה הנמצאת בגן עדן אינה חשה צימאון לאלוקות מחמת שהיא דבוקה בו תמיד, ואילו הנשמה היורדת לעולם ומרגישה את ריחוקה מאור פני השם מתעוררת בה השתוקקות עצומה — כך בעל העסק, שטרדות הפרנסה ממלאות את מוחו כל השבוע, מגיע לשבת בצימאון נפשי אדיר, ותפילתו עולה ממעמקים של להט אמיתי. עיקרי השיעור שתי הגדרות לתפילה: לפי פשט התקנה, תפילה היא בקשת צרכים (י"ח ברכות). אולם לפי פנימיות התורה, תפילה היא "עבודת השם" — התקשרות לקב"ה מתוך אהבה והתבוננות, כפי שמוכח מחסידים שהיו מתפללים תשע שעות ביום. שאלת בעלי העסקים (עמ' כ"ו, טור א'): האם אדם הטרוד כל השבוע בפרנסה, שמוחו ולבו מלאים דאגות, יכול להגיע לדביקות אמיתית בשעת התפילה? — ומכאן נובע הצער: "מה טעם בראנו הקב"ה במצב שאין ביכולתנו להתפלל כדבעי?" תשובת אדמו"ר הזקן — הפיכת החיסרון למעלה: הגישה שבעלי עסקים הם "מנוגרים" — טעות היא. אדרבה, דווקא הצימאון הנובע מן הריחוק הוא שמקנה לתפילתם איכות נעלית יותר, כמשל שני אוהבים שנפרדו — ריחוקם מגביר את הגעגועים ואת עוצמת האהבה. המשל: שתי דרגות אהבה בין בני אדם: אוהבים הגרים זה לצד זה — אהבתם קיימת אך אינה בוערת. אוהבים שנפרדו — ריחוקם מוליד צימאון עצום והשתוקקות בלתי פוסקת. כך הנשמה בגן עדן אינה חשה צימאון, ואילו בירידתה לעולם, מרגישה את הריחוק ומתעוררת בה אהבה בוערת. יישום: בעל עסק ובעל תשובה: כשם שבעל התשובה עומד במקום שצדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד שם (ע"פ התניה) מחמת צימאון נפשו, כך בעל העסק המצליח להתנתק בשבת מכל טרדותיו ולפנות לבו לתפילה — מגיע לרמת צימאון ודביקות שאינה בהישג ידם של יושבי אוהל.