חסידות מבוארת - עבודת התפילה - ״תפילת בעלי עשקים״ #4 - הרב יוסף יצחק הבלין

חסידות מבוארת - עבודת התפילה - ״תפילת בעלי עשקים״ #4 - הרב יוסף יצחק הבלין יתרון האור מן החושך – כיצד שעבוד הגלות וטרדת הפרנסה מעלים את הנשמה למעלה משורשה תקציר השיעור בפתיחת הקטע מבאר בעל השיעור מדוע בחר אברהם אבינו, בברית בין הבתרים, בשעבוד מלכיות דווקא ולא בגיהנום. ותחילה מקדים יסוד בעניין הגיהנום: אין הגיהנום עונש בלבד, אלא עניינו טהרה וזיכוך – הנשמה נדבקה בעולם הזה בדברים גשמיים וחומריים, ובאמצעות הגיהנום (וכן נהר דינור) נשטפת ומיטהרת החומריות הדבוקה בה, ועל ידי זיכוך זה יכולה היא לעלות לדרגה גבוהה יותר בגן עדן. על דרך זה מבאר את עניין השעבוד: אף הוא פועל זיכוך בנשמה על ידי ייסורי הגלות, המכשירים אותה ליהנות מזיו השכינה. ומדייק בעל השיעור ש״שעבוד מלכיות״ אין פירושו רק שמלך נוטל מס, שהרי אף בזמן בית המקדש, כשהיה מלך ישראל, היו מיסים. אלא שבזמן הבית היה השפע האלוקי נמשך בריבוי עצום ושלא על פי דרך הטבע, ״ארץ זבת חלב ודבש״, ״איש תחת גפנו ותחת תאנתו״, בלא טורח פרנסה ובלא דאגה כלל. ואילו בזמן הגלות מתלבשת ההשפעה שמלמעלה ומסתתרת בלבושי הטבע, עד שכדי להשיג מזונו צריך האדם להתייגע וטרוד בעסקיו – והוא בחינת ״מים רבים״. הסתר זה של לבוש הטבע גורם שאין ניכר שהוא שפע אלוקי, עד שיש מקום לטעות ולומר ״כוחי ועוצם ידי״. וזהו עיקר עניין שעבוד מלכיות שבזמן הגלות – טרדת הפרנסה. כשם שהמבול לא היה עונש בלבד אלא מקווה טהרה, כך יגיעות וטרדות הפרנסה הן בחינת ״מים רבים״, הנקראים בנביאים ״מי נח״, לפי שבסופו של דבר גורמים הם נחת רוח – שעל ידי טרדות אלו מזדככת הנשמה ועולה למדרגה גבוהה מאוד. ומוסיף נקודה עדינה: הטרדות עצמן מביאות את האדם לשפלות והכנעה, וזו היא הטהרה המרוממת את הנפש לעלייה בעילוי גדול, עד שעליית הנשמה תהיה למעלה ממה שהיתה קודם ירידתה לגוף. בזה מבאר את בחירת אברהם אבינו: הגיהנום גורם רק שהנשמה תוכל לחזור לכפי שהיתה קודם, ואילו שעבוד וטרדת הפרנסה, בבחינת ״מים רבים״, מסוגלים להעלותה למדרגה נעלית עוד יותר, למעלה משורשה ומקורה. וההסבר: בהיות הנשמה בגן עדן קודם ירידתה, לא היתה נהנית אלא מזיו השכינה בלבד – בדוגמת הנהנה מזיו השמש, שאין לו קשר לעצם השמש אלא הוא רק השתקפות ממנה. אך על ידי ״מים רבים״ של טרדות הפרנסה, מתעלה הנשמה למדרגה שבה יכולה היא להידבק בעצמותו של הקדוש ברוך הוא ולא בזיו בלבד. וזהו ״יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא״ – שחיי העולם הבא כולם זיו מזיו השכינה, ואילו בעולם הזה, מתוך ההתמודדות עם טרדות הפרנסה, זוכה האדם להתעלות ולהידבק בעצמותו יתברך. ומדוע דרגה זו נעלית יותר? לפי שהוא מבחינת ״יתרון האור הבא מן החושך״, כמו שכתוב ״וראיתי אני שיש יתרון... מן החושך״: יש מעלה יתרה באור הבא מתוך החושך על פני האור המאיר בלא שקדם לו חושך. בגן עדן היו מקומות של אור וקדושה מלכתחילה, בלא שום נתינת מקום למציאות של חושך, קליפה וסטרא אחרא. אך כשהאדם נמצא בעולם הזה במצב של חושך רוחני, שאורו של הקדוש ברוך הוא מוסתר בחושך כפול ומכופל, והעולם מלא קליפות וסטרא אחרא ממש – ואף על פי כן הוא מתגבר – האור האלוקי המתגלה על ידי יציאה מן החושך נעלה יותר מן האור המתגלה בגן עדן. בהמשך (בפרק הרביעי, ובביאור שבהערה שם) מבאר את שני השלבים שבתיקון הנפש הבהמית, ״אתכפיא״ ו״אתהפכא״: ״אתכפיא״ מלשון כפייה – שהאדם שולט על נפשו הבהמית וכופה אותה לעשות רצון הנפש האלוקית, אף שמצד עצמה עדיין היא מתאווה לתענוגים גשמיים; ו״אתהפכא״ מדרגה נעלית יותר – שהאדם מהפך את הנפש הבהמית עצמה, שתמורת החשק להתענג בתענוג גשמי תימשך אחר אלוקות בעניינים רוחניים. וזהו ״יתרון אור מן החושך״ – שמן החושך עצמו נעשה אור ותענוג. לבסוף מדגיש שהאהבה להשם שהאדם מעורר בליבו בעודו שרוי בחשכת העולם הזה, במצב של יגיעות וטרדות פרנסה גדולות – גדולה ועצומה יותר מאהבת הנפש שאינה במצב של חושך. שכן הקריאה אל הקדוש ברוך הוא ״מן המיצר״, כשהאדם מרגיש את גודל ריחוקו מאלוקות, בוקעת מפנימיות נקודת ליבו בתגבורת שלא בערך יותר מקריאת האדם הקרוב אל השם מלכתחילה. בדוגמת ״חולת אהבה״, שמרוב געגועיו לדבר האהוב הוא חולה לאהבתו. ויתרון אור זה דווקא מן החושך בא, כי אין צימאון אלא לדבר הרחוק והחסר; ולפיכך הצימאון הגדול נולד דווקא מתוך החושך. עיקרי השיעור שעבוד מלכיות עניינו טרדת הפרנסה: אין פירושו נטילת מס בלבד – שאף בזמן הבית היו מיסים – אלא שבזמן הגלות מתלבש השפע האלוקי ומסתתר בלבושי הטבע, עד שהאדם טרוד ומתייגע בפרנסתו, והוא בחינת ״מים רבים״ שיש בהם מקום לטעות ולומר ״כוחי ועוצם ידי״. טרדת הפרנסה מזככת כמקווה וכגיהנום: כשם שהמבול והגיהנום אינם עונש בלבד אלא טהרה, כך יגיעות הפרנסה (הנקראות ״מי נח״) מביאות את האדם לשפלות והכנעה המזככות את הנשמה ומעלות אותה למעלה ממה שהיתה קודם ירידתה לגוף. בחירת אברהם אבינו בשעבוד ולא בגיהנום: הגיהנום משיב את הנשמה רק לכפי שהיתה קודם, ואילו שעבוד הפרנסה מעלה אותה למדרגה נעלית משורשה ומקורה – מהידבקות בזיו השכינה בלבד אל הידבקות בעצמותו של הקדוש ברוך הוא ממש (״יפה שעה אחת... בעולם הזה מכל חיי העולם הבא״). יתרון האור הבא מן החושך: אור וקדושה שבגן עדן מאירים מלכתחילה בלא נתינת מקום לחושך, אך האור המתגלה על ידי יציאת האדם מחשכת העולם הזה – מתוך התגברות על קליפות וסטרא אחרא – נעלה יותר, כמאמר ״וראיתי אני שיש יתרון... מן החושך״. אתכפיא, אתהפכא, וצימאון החושך: בתיקון הנפש הבהמית יש ״אתכפיא״ (כפיית הנפש לעשות רצון הנפש האלוקית) ו״אתהפכא״ (הפיכת החשק הגשמי עצמו לתשוקה אלוקית); ומעלת אהבה זו – ״חולת אהבה״ הבוקעת ״מן המיצר״ – באה דווקא מן החושך, שאין צימאון אלא לדבר הרחוק והחסר.